הוא אמר "מה אעשה במיליון יהודים?" - ושילם על זה בחייו

הלורד מוין היה ידידו הטוב של ראש ממשלת אנגליה, וינסטון צ'רצ'יל.

בשנת 1941 מינה צ'רצ'יל את הלורד מוין לתפקיד "שר המושבות".

בתקופה ההיא היו לממלכה הבריטית קולוניות רבות – מדינות ברחבי העולם שהאימפריה הבריטית שלטה עליהן והפיקה מהן רווחים רבים. בין הקולוניות נמנתה גם ארץ ישראל.

התנועה הציונית בארץ לא ראתה בעין יפה את מינויו של הלורד מוין, שנחשב לאנטישמי ובעל דעות אנטי-ציוניות.

ואכן, לאחר שמונה הלורד לתפקידו, הוא נפגש עם בן גוריון, מי שלימים נהיה לראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, והסביר לו שעל פי דעתו, ארץ ישראל לא תוכל לפתור את בעיית היהודים. הוא הציע להקצות מקום באירופה שישמש כארץ מקלט ליהודים, ואף נקב בשטח מסוים בפרוסיה, שלדעתו יהיה כדאי לפנותו מאזרחיו הגרמניים אחרי המלחמה, ולהעמידו לצורך יישוב היהודים.

כמו כן, במהלך המלחמה התנגד הלורד מוין להקמת הבריגדה היהודית, אותה בריגדה שבה לחמו מתנדבי היישוב היהודי בארץ ישראל נגד הגרמנים לצד הכוחות הבריטיים.

בשנת 1942, במסגרת מבצע "אף על פי" של ארגון האצ"ל, הפליגה אוניית המעפילים "סטרומה" מרומניה לכיוון ארץ ישראל, כשעל סיפונה היו 768 פליטים יהודים.

מנוע האונייה הפסיק לעבוד באמצע הדרך, והאונייה נגררה אל נמל איסטנבול לביצוע תיקונים.

לחץ רב הופעל על הבריטים, לאשר בדרך זו או אחרת את כניסתם של הפליטים לארץ. אך הלורד מוין הפעיל את כל כובד משקלו כדי למנוע את אישור כניסתם.

נוסעי האונייה חיבלו במנוע כדי למנוע את שליחתם חזרה לרומניה, אך לבסוף החליטו הטורקים באכזריות נוראה לגרור את האונייה המושבתת אל לב הים, ולהשאירה שם.

האונייה נגררה ללב הים, ולמחרת בבוקר היא הוטבעה על ידי טורפדו רוסי. כל הפליטים, לבד מאחד – טבעו למוות.

בינתיים קודם הלורד מוין לדרגת סגן מזכיר המדינה לענייני המזרח התיכון.

באפריל 1944 נקרא יואל ברנד, עסקן ציוני הונגרי, אל אייכמן ימ"ש, והוצעה לו עסקה – סחורה תמורת דם. אייכמן דרש ממנו לנסוע לטורקיה ולהציע לראשי הציונים עסקה, שבה הם ישיגו עבור הגרמנים 10,000 משאיות חדשות, ותמורת זאת הגרמנים ישחררו 1,000,000 מיהודי הונגריה, שעומדים להשמדה באושוויץ.

הוא אף הסכים לשחרר 100,000 יהודים מיידית, ברגע שבו יחזור ברנד עם הסכמה עקרונית לעסקה.

ברנד יצא לדרכו עם ההצעה, אלא שמיד בהגיעו לאזור חַלְבּ, שנשלט על ידי הבריטים, הוא נעצר על ידי השלטונות, שסירבו לשחרר אותו ולתת לו לממש את העסקה.

ברנד סיפר כי אחד מאלו שחקרו אותו היה הלורד מוין, שאמר לו בבוטות: "מה אעשה במיליון יהודים? היכן אשים אותם?".

בעקבות המעצר והחקירות, ברנד לא חזר אל אייכמן בזמן, והעסקה, שיכלה להציל מיליון יהודים, לא יצאה אל הפועל.

בנובמבר 1944 עצרה מכוניתו של הלורד מוין סמוך לבית בו שהה בקהיר. מיד עם עצירת המכונית, קפצו שני אנשים מבין השיחים. אחד מהם פתח את דלת המכונית, ירה מהאקדח שבידו בלורד מוין ובשומרו, והרג אותם. לאחר הירי עלו שניהם על אופניהם, ונמלטו מן המקום לעבר השוק.

היו אלו אליהו חכים ואליהו בית צורי, שני חברי הלח"י, שהחליטו לנקום בלורד מוין על פעולותיו ומעלליו כנגד עם ישראל.

תוך כדי נסיעתם זיהה אותם שוטר מצרי, והצליח לירות ולפגוע באליהו בן צור. אליהו חכים סובב את אופניו וחזר לעזור לחברו, וכך נתפסו שניהם על ידי המצרים.

חכים ובן צור, או כפי שכונו "שני אליהו", הועמדו למשפט בפני בית דין צבאי במצריים.

במשפטו, אמר חכים: "החוק צריך להתבסס על הצדק. הוא מטיל חובות על האזרחים, אולם הוא גם מעניק להם זכויות. אם לא, אם החוק איננו מתבסס על הצדק, אין כל יסוד שיכבדוהו. חברי ואני חונכנו ברוח התנ"ך שלנו, המצווה: לא תרצח. אולם לא היה כל אמצעי אחר כדי להשפיע שיכבדו את זכויותינו, שזלזלו בהן. לכן החלטנו לפעול ועשינו זאת בשם הצדק העליון. כיום אומרים לנו לענות על האשמה של רצח הלורד מוין. אנו מאשימים את הלורד מוין ואת הממשלה שהוא ייצג ברצח מאות ואלפים מאחינו ואחיותינו. אנו מאשימים אותם בגזלת מולדתנו ושוד רכושנו. היכן החוק שלפיו צריך לשפוט אותם על פשעיהם? אל מי יכולנו לפנות כדי להשיג צדק? חוק זה עדיין איננו רשום בשום ספר חוקים, אך הוא כתוב בלבנו. על כן אנוסים היינו לקחת את הצדק לידינו. באיזו זכות מבקש מאיתנו העולם שלום? האם בשם ההתחסדות הצבועה, בשם העמידה על דם בני עמנו, בשם החרפה, או בשם העבדות שהטילו עלינו? איה ספר הדינים, שיפרט את הסעיפים האלה בחוקיו? לכן ביקשתי בראשית הדיונים שענייננו יובא בפני בית דין בינלאומי, שרק לו הזכות לשפוט על הצדק העליון שהפעילנו. בשם צדק זה, העליון והיחידי, אני מבקש מכם לזכותנו בדינכם."

שני הנאשמים זכו לתמיכה רבה ברחובות קהיר, אשר ראו בהם לוחמים נגד השלטון הבריטי השנוא. הצנזורה הבריטית ניסתה למנוע את פרסום מהלך הדיונים ככל יכולתה, והדברים פורסמו רק בעיתוני החוץ.

לבסוף נגזר על שני המתנקשים גזר דין מוות, ובח' בניסן תש"ה הוצאו השניים להורג בקהיר. שלושים שנה לאחר מכן, ב-22 ביוני 1975, בעקבות עסקת חילופי שבויים עם מצרים, הועלו גופותיהם של אליהו ואליהו ארצה, כדי לקברם בהר הרצל. בהעברת ארונותיהם טיפלה ח"כ גאולה כהן. לתדהמתה, גופותיהם היו כביום פטירתם, כאילו לא היו קבורים שלושים שנה בקרקע, כפי שאמרו חכמים "הרוגי מלכות אין רימה שולטת בהם"!