בית הקברות היהודי בברלין: סיפורו של חזון, שגשוג וחורבן

בשלהי המאה השבע־עשרה, באולמות האבן הקרים של ארמון ברנדנבורג, מתהלכת דמות לבושה בפאר הלוך ושוב. זהו הנסיך הבוחר, פרידריך וילהלם. האיש היה לאגדה. זה לא מכבר ניצח את האומה שהייתה נחשבת לבלתי מנוצחת – האומה השוודית. בקרב פֶהרְבֶּרְלִין הצליחו חייליו להדוף את הפלישה השוודית, והדבר הביא לו תהילה צבאית עצומה. הוא מהורהר. 'אמנם הדבר הביא לי תהילה צבאית, אך הוא מותיר את חותמו בכלכלה המדולדלת של הנסיכות שלי'. הוא קורא לשר האוצר, איש דת נוצרי אדוק, וזה בתורו פורש בפני הנסיך את הדו"חות הקודרים: קופות ריקות, ערים הרוסות ומסחר מדשדש.

פרידריך וילהלם שומע, מהרהר, נושא עיניו אל מרחקים. בזיכרונו עולים דבריהם של סוחרים ודיפלומטים – על אותם מקומות שבהם שוכנים יהודים, ועל השגשוג שמלווה את נוכחותם: אמסטרדם, ונציה, איזמיר. אומות שידעו להושיט ליהודים יד – קצרה הייתה דרכן לפריחה כלכלית. ומנגד – גרמניה. מאה שנה עברו מאז צווי הגירוש שטיאטו את עריה מן היהודים. מדינה ענייה, שסגרה שעריה בפני ברכה.

בקנאה מהולה בתבונה, מחליט הנסיך כי העת לשנות כיוון הגיעה. הוא פונה אל שר האוצר ומודיע לו בנחרצות: היהודים ישובו לברנדנבורג. השר מזדעזע – שנאתו ליהודים מושרשת באמונתו – אך דעתו של הנסיך נחושה. "עתיד המדינה חשוב מדעות קדומות", הוא אומר לו בשקט. השר מפיץ את השמועה אצל שרים אחרים ואצל הכמרים, בניסיון להשפיע על הנסיך, אך הנסיך איתן בדעתו – הוא יחזיר את היהודים לגרמניה.

בשנת 1671, היא שנת ה' אלפים תל"א, נשלחים מכתבים אל משפחות יהודיות עשירות ברחבי אירופה: הבטחות להגנה, חופש מסחר, ביטחון אישי והכרה רשמית. חמישים משפחות נענות לקריאה – ובהן סוחרים, רבנים, בנקאים ומלומדים. כך שבים יהודים לברלין, ומייסדים בה קהילה חיה ותוססת.

אך השמחה מהולה בצער: שנה לאחר הגעתם נפטר יחיאל אשכנזי גומפריך, מחשובי הקהילה. החסר מורגש בלבבות, ונוצר צורך דחוף – מקום קבורה מכובד. אחד מגדולי העדה, הסוחר מרדכי מודל, אדם עשיר ונכבד, רוכש חלקת קרקע מחוץ לחומות העיר. לא חלקה פרטית לנפטר, אלא חלקה לכל בני הקהילה ולבניהם אחריהם. שם, על אדמתה של גרמניה, מוקם בית הקברות היהודי הראשון של ברלין.

בית הקברות הוא מוסד חשוב. על פי המנהג בקהילה, ועל פי הוראת הרב, הקברים נבנים כשפניהם לדרום – לכיוון שער היציאה – מתוך אמונה וסימן לתחיית המתים, ליום שבו יקומו לתחיית עולם כל ישני עפר. ראשי המצבות פונים דרומה, מצבות פשוטות עשויות אבן חול, מסודרות בשורות צרות וארוכות, חרוטות בכתב עברי. בצד הדרומי, סמוך לכניסה, קוברים את רבני הקהילה – זכר לגדולתם גם לאחר מותם.

במהלך הדורות הבאים מובאים אל מנוחתם בבית העלמין כ־12,000 יהודים. משפחות שלימות, דורות על דורות, כולם נקברים בבית הקברות המרכזי. שמותיהם נמחקים מהזיכרון הציבורי, אך נותרים חקוקים באבני החול של ההיסטוריה היהודית בעיר. ברלין גדלה, ומעתה העיר כבר מקיפה את בית הקברות היישן מכל צדיו – אך הוא לא זז ממקומו.

275 שנה מאוחר יותר, בשנת 1942, מגיע גל הרס שני. הפעם לא צו נסיך – אלא צו שנאה. הנאצים מקימים מחנה מעצר בשטח בית הקברות. ממנו נגררים 55,000 יהודי ברלין בדרכם האחרונה – למחנות המוות של אושוויץ ובירקנאו. בכך הופך בית הקברות ממקום מנוחה למתים, למקום ממית. שנה לאחר מכן, פועלים נכנסים אל בית הקברות ומחרידים את מנוחתם השקטה של המתים מזה שלוש מאות שנה. המצבות נשברות, נאספות ונגרסות לשם בניית ביצורים. בית הקברות נרמס, נחרב, נדחק אל שולי ההיסטוריה.

רק לאחר עשרות שנים של שכחה, מתחילה עיריית ברלין לשקם את המקום. היא מחליטה לבנות גדר, אנדרטה, לנסות לאסוף את השברים, ולהשקיע בטיפוחו של בית הקברות העשוק. בטקס הפתיחה עומד יהודי קשיש, ולוחש "קדיש".