האם מדע ואמונה משלימים זה את זה? האיש שכבש את הירח הפתיע

הנחיתה על הירח ב-20 ביולי 1969 היא ללא ספק אחד ההישגים הגדולים בתולדות המדע. כאשר ניל ארמסטרונג צעד על אדמת הירח ואמר, "זהו צעד קטן לאדם, קפיצה גדולה לאנושות", העולם כולו עמד משתאה מול כוחו של המדע. רבים חשו כי האדם כבש את השמיים, והמדע הפך לכל-יכול, עד שיש ששאלו: "מי צריך את אלוקים כשיש לנו מדע כה מוצלח?". אך דווקא האדם שהיה חתום יותר מכל על ההישג הכביר הזה – וורנר פון בראון, אבי תוכנית החלל האמריקאית – היה מאמין נלהב, שהצהיר בגלוי על אמונתו בבורא עולם. סיפורו מלמד אותנו כי המדע האמיתי אינו מרחיק אותנו מהבורא, אלא מגלה את תפארת הבריאה ואת חכמתו האינסופית של הקדוש ברוך הוא.

וורנר פון בראון נולד ב-1912 בווירזיץ, גרמניה, למשפחה אצילה עם תשוקה למדע. כבר מילדותו חלם להגיע אל הכוכבים, והכישרון יוצא הדופן שלו הוביל אותו לפתח את טילי ה-v-2 עבור גרמניה במלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה, כשהגיע לארצות הברית במסגרת מבצע "פייפרקליפ", הוא הפך לדמות המרכזית בתוכנית החלל של נאס"א. כמנהל המרכז לטיסות חלל על שם מרשל, הוא הוביל את פיתוח טילי הסטורן v, שהנחיתו את החללית אפולו 11 על הירח. הישג זה לא רק העניק למדע יוקרה חסרת תקדים, אלא גם שינה את תפיסת האנושות על גבולות האפשר.

אך בעוד העולם התפעל מכוחו של המדע, פון בראון ראה מעבר למכונות ולחישובים. הוא ראה בבריאה עדות לחכמתו של בורא עולם. עבורו, המדע לא היה תחליף לאלוקים, אלא דרך להתקרב אליו. בדבריו המרגשים הוא אמר: "דרך המדע האדם שואף ללמוד עוד מסתורי הבריאה. דרך הדת הוא שואף להכיר את היוצר". בעוד שעבור כל העולם הנחיתה על הירח סימלה את שיאה של המהפכה המדעית. היא הוכיחה כי האדם מסוגל לכבוש את החלל, ורבים ראו בכך ניצחון של המדע על הדת, והוכחה כי האדם מבין את העולם ואת משמעותו בעצמו. אך עבור פון בראון, ההישג הזה לא היה סיבה להתרחק מהאמונה, אלא דווקא חיזוק לה. באחד מראיונותיו בתקשורת, הוא הצהיר: "ככל שאנו חודרים יותר לחלל, כך אמונתי גדלה''. הוא ראה בחוקי הפיזיקה, במסלולי הכוכבים ובמורכבות היקום חותם של תכנון אלוקי. כאשר העולם חגג את ההישג הטכנולוגי, פון בראון ראה בו עדות לגדלות הבורא.

במאמר שפרסם ב-1963 ב-American Weekly, תחת הכותרת "אמונתי: מדען בעידן החלל מסביר מדוע עליו להאמין באלוקים", הוא כתב: "האם באמת צריך להדליק נר כדי לראות את השמש? הם [הכופרים] אומרים שהם לא יכולים לדמיין מתכנן לעולם. אך האם פיזיקאי יכול לדמיין אלקטרון?".

סיפורו של וורנר פון בראון מלמד אותנו כי המדע והאמונה באלוקים אינם סותרים זה את זה, אלא להיפך, משלימים זה את זה. בתקופה שבה רבים בעולם ראו במדע את "הדת החדשה", הציג פון בראון קול אחר – קול שאומר: אל תחליפו את האמונה במדע, ואל תזלזלו במדע בשם האמונה. שניהם נועדו לאדם, כדי שיכיר את מקומו בעולם ויתפעל ממורכבותו. בעיניו, השאיפה המדעית והחיפוש הרוחני אינם נתיבים נפרדים, אלא שני מסלולים משלימים העולים מעלה – אל פסגת הידיעה, אל ההכרה במי שברא הכול.

לכן, סיפורו של פון בראון מעמיד מראה מול דורנו: האם אנחנו רואים במדע כלי של שליטה וכוח – או פתח להכרה עמוקה יותר בבריאה ובמי שברא אותה? האם נשתמש בידע כדי להחליף את המשמעות, או כדי להעמיק בה?

בסופו של דבר, פון בראון – האיש שכבש את הירח – מזכיר לנו שהשמיים אינם הגבול, אלא החלון. החלון להתבוננות, להשראה ולחיבור בין עולמות – עולם המדע ועולם הרוח.