מרתק: כך הקימו אנוסי ספרד את יהדות אמריקה

אומרים שההכרח הוא אבי ההמצאה, ושלפעמים מתוך דברים שנראו תחילה כקללות – צמחו ברכות. כזה הוא סיפורם של מגורשי ספרד, שהצליחו להפוך את קללת גירוש ספרד ב-1492 לברכה, ולייסד את הקהילות היהודיות המפוארות ביבשת אמריקה. הכירו את סיפורם המרתק של האנוסים שזרעו את הזרעים ליהדות אמריקה של ימינו. הם ברחו מאימת האינקוויזיציה, חצו אוקיינוסים ופגשו עולם חדש מלא אתגרים, אבל גם הזדמנויות, והיו מראשוני החלוצים שיישבו את האמריקות.

לאחר גירוש ספרד ב-1492 נשארו הרבה אנוסים – יהודים שנאלצו להתנצר אבל שמרו על יהדותם בסתר, לעיתים תוך סיכון חייהם. חלקם חשבו שאם יעברו ליבשת אמריקה החדשה, הם יהיו רחוקים מציפורניה של הכנסייה, אבל זה לא תמיד עבד. בפורטוגל ובמושבותיה, האינקוויזיציה המשיכה לרדוף אותם. כשההולנדים, שהיו סובלניים יותר, כבשו את רסיפה שבברזיל ב-1630, נפתח חלון הזדמנויות. ההולנדים, שחיפשו בעלי ברית כלכליים ודתיים, קיבלו בזרועות פתוחות (יחסית) את היהודים הספרדים והפורטוגזים שנמלטו מאירופה. רבים מהאנוסים האלה, שחזרו ליהדותם בגלוי, ראו ברסיפה מקום שבו יוכלו סוף סוף לחיות כיהודים בלי פחד. ושם הקימו בגלוי את הקהילה היהודית הראשונה שביבשת אמריקה. הם הביאו איתם ניסיון במסחר, קשרים בינלאומיים ורצון עז לבנות חיים חדשים.

ברסיפה של שנות ה-30 של המאה ה-17, השמש זרחה חזק, מטעי הסוכר שגשגו והנמל היה מלא חיים. שם, תחת השלטון ההולנדי, הקימו היהודים קהילה ששינתה את ההיסטוריה. ב-1636 הם בנו את בית הכנסת "צור ישראל", הראשון באמריקה, שהיה הרבה יותר ממקום תפילה – הוא היה הסמל של חזרתם של היהודים האנוסים ליהדותם בגלוי. הקהילה, שמנתה כמה מאות אנשים, הפכה לכוח כלכלי. הם סחרו בסוכר – ה"זהב הלבן" של התקופה – וגם בבדים, תבלינים וכלי עבודה. סוחרים כמו יצחק דה קוסטה ודוד סניור היו כוכבים, שקשרו את רסיפה לערים כמו אמסטרדם וברבדוס. אבל החיים לא היו גן עדן. היו שכנים נוצרים שלא ממש אהבו את היהודים, והיה חשש תמידי שהפורטוגזים יחזרו עם האינקוויזיציה. ב-1654 החשש הזה הפך למציאות. הפורטוגזים כבשו את רסיפה, והיהודים נאלצו לברוח. חלקם חזרו לאירופה, חלקם לקריביים, וקבוצה קטנה לקחה ספינה קטנה בשם "סנט קתרינה" לעבר ניו אמסטרדם.

בספטמבר 1654 עגנה ה"סנט קתרינה" בניו אמסטרדם, מושבה הולנדית קטנה על אי שיהפוך למנהטן. על הספינה היו 23 יהודים – גברים, נשים וילדים – פליטים מרסיפה שחלמו על התחלה חדשה. אבל המושל פטר סטויווסנט לא ממש התלהב. הוא ראה בהם זרים שעלולים לערער את הסדר, וניסה לגרש אותם. היהודים, עם הרבה אומץ, לא ויתרו. הם כתבו מכתבים לחברת המסחר ההולנדית באמסטרדם, שבה היו יהודים עם השפעה, וב-1655 קיבלו אישור להישאר – בתנאי ש"לא יהיו לנטל". הם הקימו את בית הכנסת "שארית ישראל", הראשון בצפון אמריקה, והתחילו לבנות קהילה. הם התפללו בנוסח ספרדי, שמרו על שבתות ולימדו את הילדים את התורה והמסורת. כלכלית, הם היו חזקים – סחרו בפרוות, טבק וסחורות מעבר לים. דמויות כמו אסר לוי הפכו לאגדה: הוא לא רק סחר והצליח, אלא גם נלחם על זכויות כמו הזכות לשמור כחייל, דבר שנאסר על יהודים בתחילה. למרות אפליה, בידוד וחוסר במנהיגים דתיים, הצליחו היהודים להפוך לחלק מהמושבה החדשה, וכמו שאנחנו מכירים היום – לבשר מבשרה של אמריקה. כך שמתוך המשבר הגדול של גירוש ספרד צמחה גם ישועה גדולה, וצמחו קהילות יהודיות בגלות שלא היו כמותם בהיסטוריה, הן בצפון אמריקה והן בדרומה.