מציפייה לגאולה למאבק על החיים: העיר שהשיבה מלחמה בת"ח ות"ט

בערבי שבתות בלבוב העתיקה, לא היה מראה נעים יותר מאשר זה של אב ובנו היושבים יחדיו בבית המדרש הקטן שבשולי הרובע היהודי. האב, איש תם ובעל מידות, היה פותח את הגמרא באצבעות שקדניות, והבן היה מקשיב בברק בעיניים – אך לא רק לדברי התלמוד. פעמים רבות היה האב שוזר בלימודם דברי מוסר והשקפה ששמע מפי רבו הנערץ, והיה מספר, בקול שכולו חרדת קודש, על הדרשה ששמע לפני שנים מספר, שבה הזהיר הרב הגדול: "הזמנים הבאים – שנות ת"ח ות"ט – אינם כשאר השנים. יש בכוחן להפוך לקץ גאולה ממש".

האב תיאר כיצד עמד הרב על הבימה בעיניים בוערות, וציטט מתוך מדרש נעלם לזוהר, בפרשת תולדות: "ובשנת ארבע מאות ושמונה לאלף השישי – יעמדו לתחייה כל שוכני עפר". והרב הוסיף והסביר: "חת – בני חת – גימטריא ת"ח; והלא הדברים ברורים – עתיד העולם להתהפך באותן שנים, או לתחייה או לשבר".

אך האב, בצניעותו, לא נגרר אחר נבואות. תמיד סיים דבריו בפני בנו בלחש: "הלוואי ונהיה ראויים". שהרי, היה אומר, כל שנה שיש בה כוח לגאולה – טמון בה גם כוח לחורבן גדול.

השנים חלפו, ותקוות רבות נתלו בשנות ת"ח ות"ט. אך במהרה נתבדו כולן. מעמקי המזרח החלו מגיעות שמועות על המון פראי, על פורעים קוזקים ההולכים וקרבים, ובראשם אציל אחד, חמלניצקי שמו, שהלהיט את המונים באש השנאה. ככל שקרבו אל ערי פולין, הותירו אחריהם שובל דמים – שוחטים, בוזזים, שורפים, מכלים – לא הבחינו בין זקן לתינוק.

בלבוב נעמדו ראשי הקהילה ואנשיה בהחלטה נחושה: לא נפקיר את העיר. במהרה החלו לאגור נשק – קני רובה ישנים, חרבות מחלידות, מעט אבק שריפה. חומות העיר, שהוזנחו בימים שלווים, שוקמו בידיים של תלמידי חכמים וסוחרים כאחד, ואפילו השלטון העירוני, שעד כה גילה אדישות לגורל היהודים, נעתר לקריאתם – ואף הציע להילחם עמם שכם אל שכם.

הימים הבאים היו קשים ומרים, אך גדולים. יהודים חמושים בגרזנים ובחרמשים עמדו אל מול הקוזקים, הכו בהם מכות נמרצות, הבריחום מגבולות העיר – ואפילו הפילו בהם הרוגים רבים. האב, שכעת נמנה על מגיני החומה, עמד לילה אחד נרגש על משמרתו. הוא הביט אל מעבר לחומות ונזכר: אלו היו בדיוק הדברים שאמר לבנו, בערב שבת אחד, כשהכול עוד היה שלֵו. הוא עצם את עיניו, ובליבו התגנב כאב צורב: "ולא זכינו לגאולה...".

לבוב ניצלה. אך מרחבי המדינה החלו לזרום שמועות קשות על קהילות שנחרבו עד היסוד – פריסלאב, בארשיבוקה, פראטון, באריופלין, לובען, לאחוו, ועוד. לבוב, שנותרה עיר עומדת, הפכה לאבן שואבת לפליטים, לתורה, לתקווה. פליטים באו מכל עבר, מביאים עמם סיפורי אימה – אך גם שארית חיים.

ואז, כאילו היה הדבר אות משמיים, הגיע לעיר רב חדש, גדול בתורה, בעל שיעור קומה – הלא הוא רבי דוד הלוי, מחבר ה"טורי זהב", הט"ז. כבר בדרשתו הראשונה עמד על הבימה בבית הכנסת הגדול, וכל קהל העיר הצטופף לשומעו. פתח ואמר: "נחמו, נחמו עמי...". קולו רעד – לא מחולשה, אלא מזיכרון הכאב והפרעות, ימי הדאגה והזעם. הדרשה כולה הייתה עטופה ברוח תנחומים – הוא דיבר על שבר, אך גם על גאולה; על הקץ שהכזיב, אך גם על ההבטחה שלא תכזיב לעולם. "על אף שהקדוש ברוך הוא הכה בנו, לא יטוש ה' עמו, ונחלתו לא יעזוב. ואנחנו נחלתו של ה', והפרעות הללו מראות את זה היטב, שה' עמנו, ולא עם הברברים הרשעים הללו, ששם אנוש לא ראוי להיקרא עליהם", אמר. "עוד יבואו ימים טובים", סיים, "ולבוב, שהייתה מחסה – תהיה גם מנורת אור לישראל".

כך ניצלה עיר אחת, אך נחרתו בלב זיכרונותיה של קטסטרופה וחורבן גדול.