מתפארת לחורבן: סיפורה המרתק של יהדות רגנסבורג

בראשית דרכה של יהדות רגנסבורג עומדת שיירה של משפחות יהודיות נודדות, שגורשו ממקום מושבן הקודם. לאחר תלאות הדרך, נגלו לעיניהן נופיה של רגנסבורג, עיר גרמנית עתיקה השוכנת לגדות הדנובה. בהתייעצות שקיימו ראשי המשפחות, פסק הזקן שבחבורה: כאן ייקבע המושב החדש. ואכן, במהרה הוקמה בעיר קהילה יהודית מאורגנת, עם בית כנסת, תלמוד תורה, בית דין ובית קברות — יסודות החיים היהודיים לדורות.

הקהילה משגשגת ומתפתחת, ובמהלך השנים, רוחות רעות נושבות בגרמניה. פרעות תתנ"ו משאירות את האומה היהודית חרוכה ומדממת. גדולי ישראל נרצחו, ספרים נשרפו וקהילות שלימות נחרבו.

ובבית הכנסת של רגנסבורג אנחנו פוגשים את רבי מנחם בן מכיר, עומד לפני העמוד. זה לו עשרים שנה שהוא רב בעיר הזאת,  ועשרים שנה שהוא ניגש לפני העמוד. אך כעת, כאילו מסרבת התפילה לצאת מפיו. במקומה, יוצאת קינה נרגשת ורותחת. קולו נשבר בדמע והוא מקונן:

אֵבֶל אֲעוֹרֵר / אֲנִינוּת אֲגָרֵר — אוֹיָה לִי

בִּבְכִי אֲמָרֵר / בַּחֲמַת צוֹרֵר / דְּרָכַי סוֹרֵר — אַלְלַי לִי

הקהל כולו נענה ובוכה עמו. למי אין קרוב או בן משפחה שלא סבל בפרעות. הציבור בוכה לנחמה, ולימים טובים יותר.

באותה עת, ניכר שינוי מדיניות: הקיסר היינריך הרביעי ביטל את תקנת ההמרה הכפויה, והתיר ליהודים לשוב בגלוי לדתם. בעקבות זאת שבה הרוח לקהילה, ותלמידי חכמים החלו לנהור לעיר. בולט ביניהם היה רבי יצחק בן מאיר, נכדו הדגול של רש"י, שנודע בשם ריב"ם. הוא עמד בראש ישיבת רגנסבורג, ואצלו למד גם יצחק בן שמואל — מי שעתיד להיקרא "ר"י הזקן" ולהיות מגדולי בעלי התוספות.

גם ריב"ם, ככל קודמיו, לא שוכח את פצעי העבר, ומתוך תודעת ההיסטוריה היהודית הוא מעלה פיוט:

יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ תְּחִנָּה עוֹרְכִים / שֶׁהֵם מְצֵרִים וּלְהִוָּשֵׁעַ צְרִיכִים

צָרֵיהֶם עֲלֵיהֶם עֹל מַאֲרִיכִים / כָּל זֹאת הִגִּיעָתַם וְשִׁמְךָ מְבָרְכִים

ואכן, תפילתם מתקבלת. הישיבה הפכה לאבן שואבת לתלמידי חכמים. בדורות הבאים עלו אליה דמויות תורניות מפוארות, ובראשן רבי אפרים מרגנסבורג, רבי יצחק הלבן, ורבי יהודה החסיד — מייסד חסידות אשכנז, שהפך את רגנסבורג למוקד תורה ומוסר.

אך לא לעולם חוסן, ולעיתים ידעה הקהילה יחס עוין ביותר מהסביבה הנוצרית. כך אירע שעל קתדרלת העיר נוסף פסל משפיל, המתאר יהודים יונקים מחזירה – והוא הופנה במכוון כלפי הרובע היהודי. אך למרות כל זאת, היהודים לא נבהלו, ורוחם לא הושפלה. הם המשיכו לדבוק בתורה ובמצוות, בגאווה איתנה.

הישיבה פעלה ברציפות במשך שלוש מאות שנה, כשהיא מוציאה תלמידי חכמים ומנהיגים לכל הגולה. לאחר שלש מאות שנה, בזמן שמהר"י ברונא היה רב העיר, החליטו שני נזירים נוצרים קנאים, יוחנן מקפיסטראנו ופיטר שוורץ, שעליהם להתנכל אל היהודים בכל מחיר. הם ליבו את השנאה, הטיפו לביעור הקהילה, והעלילו עלילות דם על מהר"י ברונא, כאילו רצח ילד נוצרי בשביל להשתמש בדמו למצות. הרב הוכנס למעצר, שממנו שוחרר רק בהתערבות ישירה של הקיסר.  גזירות גירוש החלו לרחף מעל ראשי היהודים, והקיסר מקסימיליאן הראשון הצליח לעכבן לפרק זמן קצר.

לאחר מותו של מקסימיליאן, לא נותר מי שיגן על הקהילה. בשנת 1519 גורשו יהודי רגנסבורג כולם. בית הכנסת נחרב, ועל חורבותיו הוקמה כנסייה. מצבות בית הקברות העתיקות שימשו כחומרי בניין וכאבני ריצוף לנוצרים הצוררים.

עם הגירוש – תם עידן. רגנסבורג לא חזרה לגדולתה היהודית. אמנם לאחר כמאה שנה שבו יהודים להתגורר בה, וחיו בה לאורך שלוש מאות שנה נוספות, אך קהילה זו לא הייתה מקום מרכזי ליהודים, כפי שהיה בזמן שהייתה רגנסבורג בתפארתה היהודית. ולבסוף - גם קהילה זו נגדעה באכזריות על ידי הנאצים, שהחריבו אותה עד היסוד, ורצחו את כל אנשיה.

ועם כל זאת – לא שקטה הרוח. יהודים, פליטי ברית המועצות, שבו להתיישב ברגנסבורג לאחר השואה, וכיום חיים בה כאלף יהודים, ובכך מהדהדת בה מחדש הקריאה הנצחית:

"עם ישראל חי".