היסטוריה

מעבר להיכלות שושן הבירה, נשקפו נופי מלכותו של המלך אחשוורוש. הוא פסע אל מרפסת הארמון, עיניו שוטפות את שדות הספיר של הנהר ואת הרי הזאב הסובבים את העיר. רוח קלה נשבה, כאילו נשאה עמה את תהילתה של מלכותו, המשתרעת "מהודו ועד כוש", כשלטון שאין קצה לו. בלבו של המלך נמהלו עונג ותחושת גדוּלה.

"ראה, אדוני", אמר המורה של נסיך בית המלוכה, כשנכנס בלבוש פשוט, בידו מגילה עתיקה. "פרס – זהו שמה של מלכותך – נקראת כן על שם העיר פארס. שם היו אבות אבותינו, הגיבורים והמצביאים. גם אביך המלך, וזקניו לפניו, היו בני פארס. ואתה – יום יבוא ותשלוט בכל המרחבים האלו".

המלך הנהן בשתיקה, מחויך, ונתן דעתו לדבריו. כן, יש טעם להמשיך במורשת פארס, מורשת גדולה וגאה.

אך גלגלי הזמן סובבים, ופרס, שהייתה עמוד תווך באימפריה העתיקה, איבדה מעט מזוהרה. אך גם לאחר מאות שנים נותרה מעצמה חשובה, עם נופים מרהיבים – הרים מתנשאים בשלג, עמקים פוריים, כפרים מנוקדים ככתמי צבע בערבות הזהב.

בין ההרים האלה פסעו יום אחד שני אנשים – איש זקן ונבון, ואיש רם מעלה. הזקן היה שמואל, אחד מחכמי בבל וראש האמוראים, והמלך לצדו היה שאפור הראשון, שנקרא בפי עמו "שבור מלכא", שליטה של האימפריה הסאסאנית. הם התווכחו בענייני פילוסופיה, מוסר ושלטון. המלך הקשיב לשמואל בכבוד עמוק – הוא היה ידוע כמי שמכבד הוא את התורה, ואת היהודים שצייתו לחוקי המלכות ושגשגו תחתיה.

אך לא כל המלכים נהגו כך. שלוש מאות שנה אחר כך עמד על כס המלוכה המלך פירוז הראשון. רוח עוינת נשבה בארמונו. יועץ חורש רעה לחש לו עלילת שווא: "היהודים הרגו שני אמוגושים, כהני דתנו!". פירוז, אשר פניו התקדרו בחמה, לא חקר, לא דרש – ומיד ציווה: חציים של יהודי אספהאן יומת, ילדיהם יימכרו לעבדים. דם רב נשפך, וזכרה של העיר לא שב עוד להיות כשהייתה.

אולם המכה לא הסתיימה שם. בנו של פירוז, קבאד הראשון, נשבה בקסמיו של דת מוזרה – הדת של מזדק. היא דרשה שיתוף קניין, סיגופים ואף שיתוף בנשים. עבור היהודים הייתה זו סכנה קיומית – פגיעה בטהרת המשפחה וביסודות קהילתם. אך בניגוד לעבר, לא שתקו הפעם. מרד פרץ, בראשות ראש הגולה, מר זוטרא. שבע שנים נאבק העם במלכות, נלחם באכזריותה. אך בסוף שב קבאד והחריב את מרד היהודים עד תום.

חלפו שנים, והחלה רגיעה. שליטים מתונים יותר קמו, ויהודים יכלו להתנהל על פי דתם, לחיות, ללמוד, להתפלל. אך לא לאורך ימים.

באופק הופיע כוח חדש – האסלאם. הפרסים ניסו להילחם בו, אך הובסו. מלכם, רסתם פרגז, נפל בקרב. הכובשים המוסלמים, בחסות שושלת הספווים, לא הסתפקו בכיבוש צבאי. הם כפו את האסלאם השיעי על העם, את השפה הערבית, והורו להשמיד כל מי ששמר על הלשון הפרסית או על דת האש הקדומה. כהני פרס המאגיים, וסתם אנשים משכילים, נרדפו באכזריות. ועדיין – רוב האיראנים לא המירו דתם לאסלאם.

גם אלה שהמירו – נותרו מושפלים. כך כתב הח'ליף מועאויה הראשון: "פקחו עין על המוסלמים האיראנים ולעולם אל תתייחסו אליהם כשווים לערבים... לערבים הזכות לנשים של הפרסים, אך להם אין. לערבים זכות ירושה – להם לא. אין לסמוך עליהם כשומרים על הגבולות, ואין להפקיד בידם משפט".

הפצע הזה לא הגליד. אך לאט, התחילה איראן להתנער מהשלשלאות. קמה רוח חדשה – רוח של רפורמה והתרחקות מהשלטון הדתי. רזא שאה פהלוי, מי שעלה לשלטון, ביקש להחזיר לאיראן את כבודה: לא עוד "פרס" – כי אם "איראן", שמה העתיק. העם החל להתנתק מהאכזריות ומן הצרות האסלאמית.

בנו, מוחמד רזה, המשיך בדרך זו – אך המוסלמים הקיצונים, שראו בטוב הזה סכנה, קמו והפילו אותו. הם לא יכלו לשאת את ההשכלה, את השוויון, את החסד. תחת ח'ומייני קמה מדינת טרור, שאחזה בעם בשוט ואימה.

מאז ועד היום, סובלים רבים בתוך איראן משלטון הרשע, ורבים לא פחות מחוצה לו. כל יהודי, וכל מי שיעז שלא לקבל את מוחמד דינו לטרור ולהריגה.

יהי רצון – שתמהר ותתבטל מלכות הרשע, ונזכה להשפיל הרשעים, ולרומם קרן הצדיקים.