מוצפים בדופמין? לא יכול להיות שזה הכי הרבה שתגיעו אליו

זה יוצא היום שאם את לומדת או מדברת על "שמחה" בעידן הזה, ולא מזכירה את המילה "דופמין", כמעט יצאת ארכאית של פעם.

אמרת דופמין – אמרת שאת מבינה בתהליכים.

דופמין הוא חומר שה' ברא בתוכנו, והיה בנו מאז כמו שיהיה לתמיד. הוא קשור לריקוד הנצחי של מצבי הרוח שלנו – ההתלהבות, התקווה והשמחה שיש בנו. המדע גילה בשנות החמישים את נוכחותו, ומאז מנסה לעמוד על אופיו, לנסח מה משפיע עליו בתוכנו. בסך הכל אין חדש תחת השמש. בשביל שמחה בריאה צריך מאזן איכותי של מקורות תזונה רגשית בריאה כדי להיות צאצאי יצחק אבינו, לדעת שעתיד הצחוק והשמחה שבתוכנו יפעלו נכון ולאורך זמן.

כי מה שאנחנו כן צריכים לדעת על דופמין, אם כבר מדברים, ועל מה שהוא יודע לחולל בתוכנו, זו העובדה שהוא לא רק גורם חיובי המשפיע על מצב הרוח הטוב שלנו, אלא שיש בו גם צדדים שליליים ומסוכנים, אפלים, ומפוברקים.

קצת כמו שאנחנו נקראים עבריים ומדברים עברית, דופמין הינו "מעביר עצבי" שפועל לנו בתוך המוח. הוא מעביר מידע שמייצר בנוירונים העדינים שיש לנו בראש חומר שנקלט ועושה תחושת כיף, ציפייה, עונג, תקווה.

מה רע בזה?

לא רע, ואפילו נפלא. רק שמה? שעלינו לדעת קודם כל על עצמנו מה מניע את משק הדופמין שלנו. כי יש גם דופמין שמגיע דרך תגמול חולה. ורדוד. וריקני. ומרעיב. ותלותי. ומטופש. וקצר מועד. ועושה נזק. כי דופמין עובד כמו נדנדת נדנד – רד עלה, עלה ורד. כשהוא עולה גבוה מתנופה של אינסטנט – הוא יורד אחר כך עמוק. ומבקש עוד. יותר.

במהלך יום שלם אנחנו חשופים לכל כך הרבה מעליות ומדרונים של החומר הזה בתוכנו. הבה ניגע במעלותיו ובתחתיותיו: בזמן שאנחנו מצפים, לישועה, לבשורה, לשבת, לאירוע, רמת הדופמין עולה ומחוללת בנו כוח של יזמה והנעה לפעולה. היא זו שגורמת לנו דחף של עשיית פרויקטים, מיזמים. כשרעיון יצירתי נולד בתוכנו ואנחנו ממש רואים איך העולם יקבל אותו וכמה טוב הוא יעשה, רמת הדופמין מרקיעה שחקים. המחקרים עליו הולכים ונהיים מדויקים, עד שהם נותנים לכל שלב בתפריט השמחה שלנו מדידה. לפני, בזמן, אחרי; שיא הדופמין מגיע דווקא לפני הנאת התוצאה.

מדהים איך היהודים שאנחנו הקדמנו ופירטנו סוגי שמחה שיושבים באופן שונה אחד מהשני בתוכנו: רינה אינה דיצה, שמחה אינה חדווה, גילה אינה אהבה, רעות ושלום. באיזו שפה יש עוד כל כך הרבה מילים למצבי הלב שלנו? רננה, הארה, הנאה, הנעה, עונג, רגיעה, שלווה, מנוחה.

ובכן, הדבר הכי מעצבן בדופמין הוא העובדה שגילו שההבטחה במוחנו על הטוב שיבוא בזמן הציפייה אליו משמחת אותנו יותר מאשר עצם הדבר שמגיע, כאמור.

 מכאן באים ההסברים לסיבות מדוע אנחנו מתלהבים פחות כשמשהו שכל כך רצינו סוף סוף קורה. בין היתר בגלל שיורדת רמת השותפות והמאמץ שלנו כשהמתנה כבר כאן. כשאנחנו מתאמצים, אנחנו שותפים יותר, שמחים יותר.

הנתון הזה שההנאה מהציפייה גבוהה יותר מההנאה שבקבלת הפירות, קשה לי.

אני לא מוכנה לקבל אותו. בלי להיות חוקרת דגולה.

"לא יכול להיות", שיגעתי השבוע את בעלי, "שתגמול העונג מהמאמץ גדול יותר ממה שאנחנו יכולים לעשות בתוכנו עם שלוות התוצאה. לא יכול להיות.

"תראה אצל חז"ל", המשכתי, "כשממליצים לנו לא להיות ככל הגויים בלשוננו, בלבושנו ובשמותינו, אני מרגישה שהכוונה היא גם לאיכות הנאותינו". כי הצד האפל של הדופמין הוא צריכה לא נכונה שלו, הנאות ריקות, קצת כמו בסוכר ובפחמימות. ואם חז"ל אומרים לי, "ואכלת ושבעת וברכת", כששני שליש מהתהליך הזה הוא פידבק חיובי על ההנאה של להרגיש את הבטן, להרגיש את עונג השובע ולהמשיך איתו אל הברכה, לא יתכן שהנאת ההודיה פחותה דופמינית או לא דופמינית מהמאמץ לקבל אותה. מבינה את היגיון העשייה ושותפות הפעולה בזמני ה"לקראת", מסרבת ליהנות פחות מהפירות. סורי. זה עונג אחר, אולי נוכחות תמהיל חומר אחר שצריך להתאמץ מאמץ אחר כדי להרפות ולשים לב אליו בתוכנו.

רגש ההודיה.

השבוע ראיתי איך אני מתגלשת חופשי למלכודת הדופמין הזאת דווקא בתחום שקשור לעבודה. כמה שעבודה יכולה לתגמל באהבה ובתגובות ובמילים טובות מול דופמין שמגיע מבית ילדים ומרק קטניות. ועצרתי בצד. ואמרתי פוס. אני לא משחקת במשחק הזה יותר. נבהלתי.

עצם זה שאתה מכיר את משק הדופמין שלך, כבר עושה בך שכל.

והתחלתי לבשל לשבת. ושמתי לי פרשת השבוע ברקע, כזו שאני יודעת שהתדר של הרב שמדבר אותה מנגן בי עונג של נשמה. ועלו בי דמעות מדבריו, וידעתי בקילוף תפוחי האדמה עכשיו, כמו שידעתי אז, שאין מידה, הצפת דופמין או חקר, שידע לעבוד על החומר הרוחני שמקבלת נשמה מדברי תורה שהם בול בשבילה.