לולא אלול: ההיפוך של חודש אלול, והפעם הראשונה שראיתי את בעלי

תמיד, לקראת החג הקרב ובא, בעומק נשמתנו היהודית, היינו רוצים להרגיש מחוברים. כי כשנשמה של יהודי מתחברת עם זמן יהודי – ההנאה מהחיים אחרת: הימים הקדושים הופכים להיות רוחניים יותר, משמעותיים יותר, עמוקים וקדושים יותר, התפילות מדויקות יותר, הדמעות נקיות יותר, התחושה היא תחושה עטופה של אהבה מבורא עולם.

"וואי, איך התחברתי לתפילה!". לא תמיד קל לעשות את זה. איפה הכפתור? על מה ללחוץ כדי שיעבוד הכל?

כדי להתחבר נכון לזמן, קחו כל שנה פקטור אחר מגודל החג, וחברו אותו אל משהו שקורה באופן אישי, כעת, באחת ממערכות היחסים בחיים שלכם.

למשל, אצל חלק מאיתנו קיימת תכונה אלולית ידועה העושה שימוש  שלילי בהיפוך אותיות החודש; טעות אנושית שנקראת "פעולת ה-לולא".

רוב תהליכי הקיטור שלנו בחיי הנישואין נובעות מכוח ה"לולא" הזה. הוא קטלני במיוחד, חסר מודעות ועושה נזק. זה נשמע מאיתנו בערך ככה: "לולא התנהגת ככה, הייתי יכולה להיות מאושרת".

באלול כדאי לצאת משם, מהכלא הזה של מחשבות ה-"לולא". אלול מלמד אותנו יותר מכל ש"אין הדבר תלוי אלא בי", בטח בעולם הזוגי. פשפוש אישי. מאיפה נובעת באמת ההתנהגות שלי. מעשה ה"תשליך" על חברך או על מי שהתחתן איתך את מה ששנוא עליך, הוא תרגיל זול בפסיכולוגיה פרימיטיבית. כשאחד מהצדדים עולה עליו, הוא כבר לא פועל. זה נשמע בפועל כמו זריקת האשמות ו"אתה אמור לעשות אותי מאושרת". הימים הקדושים האלה מבקשים מכל אחד ואחת מאתנו, בתוך מרחבי הקשר – אחריות אישית. פרימת הפלונטרים שהסתבכו בלולאות של האשמות האחר.

לא לולא אתה, אלא לולא אני.

אלול מביא אותי אל הפעם הראשונה שראיתי בה את בעלי.

זה היה בערב ראש השנה. הלילה השני. הם היו משפחה תל אביבית, צפונית. הוזמנתי לאכול אצלם סעודת חג. טוב, לא בדיוק בסדר הזה. חברתי הטובה, נקרא לה כאן, לירי, הוזמנה תחילה, ושאלה אותי אם אני מוכנה לבוא איתה לעניינים המשפחתיים שלה.

התפתלתי מולה בתירוצים. אמנם הייתי רק כמעט בת עשרים, אבל בורא עולם כבר ישב בי חזק בלב. בחוץ לא ראו עלי כלום. שום סימן. "אני משתדלת לא לנסוע במכונית בחג", עניתי ללירי, והיא ענתה בקלילות, "אה, סבבה, אז אני אנהג". בבורות ההלכתית ששריתי בה אז, זה נשמע לי כמו פתרון נחמד.

ונכנסנו שתינו, אל הסלון המפואר של משפחת ברזל. שולחן ערוך בקפידה, פסנתר, שירי "שנה טובה, שנה באה, אני כפי ארימה". "נעים מאוד", אמרתי בכניסה, אף על פי שבכלל לא היה לי נעים מאוד. זה היה מביך. אבל לולא התגברתי אז על הבושה, לא יכולה היתה להיות כאן חתונה.

"נעים מאוד", אמרתי לנועה, "נעים מאוד", אמרתי לאורנה, הן שתיהן אחיות. "נעים מאוד", אמרתי למיקי, האח הקטן שלהן.

שני ילדים חילונים, שבעוד כך וכך שנים, אחרי שנעמוד תחת חופה, זה ייקח זמן אבל נחזור יחד בתשובה, נהיה הורים, נאהב יחד את הקב"ה, נתרגש מאותם חגים נפלאים, נתגעגע לאותם דברים, נריב כמו כל זוג, ונדע להשלים. לולא הגעתי אז, לא הייתי יודעת לעולם שנבקש יחד לעבוד את עבודת האלוקים, שכל שנה בלילה השני של החג ניראה יותר זקנים, שבין התפוחים לתמרים לעולם לא נשכח איפה הכל התחיל. וכמה אחריות אישית היא העבודה הזוגית.