איך את לא מכירה את אזור הגאונות שלך?

ומיכלי אמרה את שתי המילים האלה, כולו שתי מילים, לקראת סוף ההליכה שלנו לאורך שביל הירקון, אחרי שדיברנו על מלאן ת'לפים נושאים שבנות מדברות עליהם, ובום. זה קרה.

"מה? מה אמרת? איך?", שאלתי את מיכלי, "תגידי שוב?".

 "כן ברור, נו, את לא מכירה את זה? זה בדיוק זה". ורציתי לאכול אותה מרוב אהבה והערכה, ולטרוף את המומנטום שבו היא אמרה את שתי המילים האלה שכל כך הקלו עלי והסבירו את התופעה. מיכלי, תודה, שליחה טובה.

יש מתנות של מילים שעושות בך סדר ורוגע ושמחה של אושר.

אני חולקת עמכן כאן כעת את שתי המילים האלה, המהוות מושג נפלא. יהודים טובים רוצים לשתף בטוב שהם קיבלו, יהודים אחרים. מי שחי תובנות לבד, מת לב. תופעת שיתוף תובנות היא חלק מ- "ואהבת לרעך כמוך", בצד הרוחני של משמעותו, חלק מתוך "כל ישראל ערבים זה לזה", "חברים".

כשאת שמחה ממשהו? את מדבקת.

כשאת דיכאונית במובן העממי של המילה?

אז לאט-לאט כולם נובלים בסביבותייך.

הקדמה אמצעית, ומסבירה את צמד המילים: אני הרבה שנים מסתכלת על הנשים שבאות לשמוע הרצאות. אני אוהבת את העבודה שלי, נראה לי שנשים מרגישות.

איך נבנית לי בלב הרצאה? אני מרגישה בבטן מה יש לי להגיד, מה חי בי עכשיו, מרגישה את הקהל, יודעת מה הלך הרוח של כיוון נושא ההרצאה, ומתחילה. אחרי כמה דקות, אני שוב מרגישה בבטן מה יש לי להגיד, מרגישה את לב הקהל, יודעת מה הלך הרוח של כיוון נושא ההרצאה, וממשיכה. המטרה שלי? שתהיה כאן חוויה, שאישה תצא עם עוד ידע בונה על חייה שלה, ידע שיבוא מתוכה, לא מתוכי, שיינבטו בה כישורים מודעים שהם שלה, שהיא יכולה להשתמש בהם ואולי שכחה, שב-  WELL BEING הרגשי שלה, תהיה יותר בשמחה, בתפקוד, בחידוד, באמונה, בהבנה על חייה שלה. זה חלק מהתפילה שלי בעבודה.

אני נהנית כשהדברים על הבמה ספונטניים, מלאי אמת, גם כאן בדף, אינטואיטיבית כזו, חיה. גרועה, מצטיינת, משתפרת.

אני יכולה לעשות הרבה בלגן ולזרוע, גם בדיבור וגם בכתיבה, אבל בסוף, אמרתי למיכלי, אני תמיד אוספת, ובודקת שהכל יושב כמו שצריך, ושכל אחת הפעילה את ההיגיון שלה, ולקחה. אני סומכת על הקוראות שלי ועל המאזינות שלי. זה לא שאני באה עם איזה אחת שתיים שלוש אג'נדות שלי בסעיפים, חשוב לי שכל אישה תשמור על הייחוד שלה ושתתחבר מתוך עצמה אל הדברים. "אולי אני צריכה להשתנות ולסדר, ולבוא עם אלף בית גימל של משנה סדורה? אבל אני לא יכולה", שיתפתי את מיכלי, "ואני לא איהנה. ואם אני לא איהנה, יראו עלי. זה ייצא הרצאת מלפפון מיובשת".

 "נו מה, ברור. אל תשני את זה לעולם, מה קרה לך? זה 'אזור הגאונות' שלך".

"מה?".

עצרתי, עצרנו. את ההליכה. "מה זה?".

 "את לא מכירה את המושג הזה? זה דבר ידוע".

מיכלי התכוונה לאזור בפנימיות של כולנו שהוא קדוש וייחודי. שהוא רק שלנו. אזור שבא לידי ביטוי בתחומים רבים, בבית, במשפחה, אבל גם בעבודה. יכולת מענגת, טבעית, משהו שאנחנו עושים ומרגישים שבא לנו בקלות, שאנחנו טובים בו, שכשאנחנו עושים אותו – הזמן עובר כאילו לא שמנו לב, שיורדות לנו דמעות בו, שאנחנו ב-FLOW, בזרימה קדושה בזמן עשייתו, באושר, שאנחנו מוכנות לעשות אותו גם בלי שישלמו לנו, להיפך, אנחנו היינו מוכנות לשלם כדי שייתנו לנו לעשות אותו. שאנחנו מרגישות ברגעים האלה נתינה זכה לעולם, תפקיד, שליחות, משימה. אלוקות.

יום אחרי סיפרתי במתנ"ס לנשים היקרות בקהילת רחובות על מושג "אזור הגאונות", ועל זה שהוא קיים בכל אחת ואחת מאיתנו. ושכדאי למצוא אותו, ולחיות אותו, ולא לתת לאף אחד לבקר אותו, או להרעיל אותו, וששנים גם אנחנו בעצמנו יכולות, עם בקרת האיכות הפנימית המעצבנת שלנו, לרסס אותו ולא לתת לו לצמוח, ושאוי ואבוי לנו אם נעשה כך לעצמנו. ובסבב הסיום של המפגש הראשון בסדנה ביקשתי מכל משתתפת להגיד בקול רם מה "אזור הגאונות" שלה. והוי, יקרות כאלה, אילו דברים נפלאים יצאו שם לחלל הדשא, והוי, מה שאנחנו נעשה עם זה.

יום אחרי, שלחה לי אסתי, גם היא משתתפת בסדנה, אסתי יקרה שאותה אני כבר שנים מכירה, שלחה לי כאלה מילים מרגשות שיהפכו להיות סטיקר על "איזור הגאונות" ואיך לדעת לחיות אותו, באיכות.

מתוך עלי שור של הרב וולבה:

"וידע זאת כל אדם, אני עם כוחותי ותכונותי,

פרצוף פני וסגולות נפשי,

יחיד בעולם.

בין כל החיים עכשיו

אין אף אחד כמוני,

בדורות שעברו לא היה כמוני.

ואם כך,

בוודאי הקב"ה שלחני לעולם

בשליחות מיוחדת

ששום אדם לא יכול למלאותה,

רק אני בחד פעמיותי".