עוד כמה דברים על העיקרון הזוגי הזה, שנקרא "תגביר"

מכל המילים בעולם, הכי מודה לכם, קוראי העלון הנאמנים, העקביים, הלא מפספסים, הכי מודה לכם על הפידבק שאתם לא מפסיקים להחזיר באשר לעיקרון הזוגי שקראנו לו כאן: "תגביר". מסבירה בקצרה ונתקדם?

לפני כמה חודשים פרסמתי כאן טור שהבסיס שלו יושב על הצורך האנושי של בני האדם במחמאות. כבר יצא לי שם כזה בשנים האחרונות, יש הקוראים לי "הרבנית של המחמאות", ואני לגמרי בסדר עם זה.

בטור ההוא כתבתי כאן שעשיתי באותו יום משהו בבית, שממש השתדלתי בו. ואנחנו בנות כאלה שכל הזמן, הרי, עושות דברים למען הטוב של האחרים. עמלות על דירה נאה, עמלות להדר את חן המקום על יושביו, קופצת רגע לאיקאה בעבור כלי קטן לסבון שאף גבר לא יכול להבחין בו או להבין מה היה בו כל כך דחוף שהצריך נסיעה לשם. ואת? את לא יכולה אפילו להתחיל להסביר כמה שאת השבת הקרובה את לא עוברת בשמחה, אם לא יהיה לך הכלי הזה, המפית הזאת, הצבע של המפית הזאת, הזווית של העציץ שיציץ אלייך ברקע כשתרימי אליו את העיניים.

אז כתבתי בטור ההוא, שעשיתי משהו כאן בבית שהצריך התפעלות ממנו. אנחנו, חוק מספר אחת בזוגיות, רוצות שיתפעלו מאיתנו. התפעלות מפעילה אותנו. זאת בעצם תנועת שמחה. גם בעבודת ה'. לעבוד את ה' עם התפעלות או בלי, זאת עבודה אחרת.

עד אותו יום חשבתי שרק הרב שלמה וולבה זצוק"ל עומד לטובתי בגיבוי התורני לצורך ההתפעלותי הזה. בספר שלו, עלי שור, יש פרק על "התפעלות". אינה דומה דרך האמונה שלנו, דרך לימוד התורה שלנו, דרך האימהות שלנו, דרך הזוגיות שלנו, כשהיא נעשית עם התפעלות פנימית וחיצונית (וואו, די, אני לא מאמין, לא יתואר, זה ענק), לזוגיות, אימהות וכו' ללא התפעלות. מכאן באות אותיות הפועל, בגופן ממש. התפעלות מפעילה אותנו אחרת. בכל חזית.

תיכף אני אגלה לכם מה גיליתי.

בקיצור, בעלי חזר הביתה באותו יום, ראה את מה שעשיתי, וזרק לי "איזה יופי" קטנטנן כזה. דליל. אוורירי. נחמד. מתייחס, אבל לא ממש משמעותי, בכל אופן לאישה שקשובה לצרכים שלה. הייתי זקוקה באותו בוקר ליותר. אז און דה ספוט, במקום, יריתי לעברו באינסטינקטיביות, בחזרה, "תגביר". והוא מיד הבין, והתחיל עם "ווואווים" פיטוציניים חזקים יותר, וטון שעולה בסלסולים, עד שאמרתי לו, "טוב, די, מספיק. יש לנו את זה".

סוף הטור, אז, היה שאחרי זמן לא ארוך, בעלי קנה משהו לילדים, נכנס עם הדבר הביתה, ובשקט לחש לי במטבח: "חשבתי שתתפעלי יותר, תגבירי".

מה גיליתי? אין אושר גדול לאדם מאמין מאשר לגלות שמה שהוא מרגיש קולע לדעת גדולים. אבל ממש גדולים.

תודה לרותי, חברתי האהובה, ששלחה לי דרך בעלה, הרב שמואל רנד, ציטוט שעשה בי כזאת תמיכה רגשית מבורכת: "מי שיודע בנפשו שהכבוד יעזור לו להגיע לדרך האמת, יכול לתבוע אותו, כמו שאמר יתרו למשה לקבלו בסבר פנים יפות" (ליקוטי הרי"ם, פרשת יתרו). אם חותן משה יכול להגיד, בלי להתבייש, למשה רבנו, למה הוא זקוק כשהוא מגיע, ברור שגם אנחנו יכולות, נשים. מקסימות.