זה יקרה לכל ילדה בחיים שלה. אז רוצו לשאול את ההורים, הכל

זה יקרה לכל ילדה בשלב כלשהו בחייה. אוקיי, גם לכל ילד. שהם יסתכלו בשלב מסוים בחייהם על הוריהם, על כל אחד לחוד ועל שניהם יחד, ויבינו מתוך ההווה את דרכי ההתנהגות שלהם אחורה, אחרת, בעבר.

פתאום, במבט בוגר, מתאפשר שיפוט שונה על התנהגויות, החלטות וסיבות, אילוצים, קשיים והתמודדויות, שעברו ההורים כשהם היו צעירים.

מדהימים הם שלבי התובנות של חיינו, ואיך אין אפשרות לדלג על אף אחד מהם. בדיוק כמו שלא נדע לרוץ לפני שנדע ללכת.

זה יקרה גם בהסתכלות רחבה יותר, אגב – במובן קהילתי, יהודי, חברתי, בן דורי. זה יקרה גם לעם שלם מול אבא שלו שבשמיים.

וזה קורה.

זה קורה לי בין האצבעות, ויש לי דמעות מכמה שזה קדוש.

וטבעי.

והלוואי ואזכה לראות את כל זה מתרחב וגדל. את החברות הלא דתיות שלי מפעם, ואת החברות החדשות מעכשיו, שסיימו לזעוק "חופש חופש" ו"בוא נהיה ככל הגויים", מזהות תהליכים ומעזות, ושואלות, ומתקרבות, וחוזרות ומבינות למה החרדים שומרים כל כך על עצמם. לפחות.

מה את רוצה, אפרת? על מה את מדברת?

אז אני חוזרת למדף התהליכי הביתי, ההורי, כדי שכשלא יהיה כבר עם מי לדבר ולחלוק, לשאול עוד שאלה אחרונה כזאת, שלא נצטער. כמות המידע הבוגר שאפשר להוציא מההורים המזדקנים שלנו על שאלות שמעולם לא שאלנו, הוא נדיר, חשוב ונצרך. והיפה הוא, שכששואלים נכון, הם נהנים לתת מעצמם, נכנסים בזכותנו לזיכרונות ונפתחים בגיל מבוגר, לא פחות.

אז רוצו לחבק את ההורים שלכם, ולשאול אותם שאלות שאף פעם לא העזתם על סיפורי המשפחה, ואיך הנושא הזה והזה התקדם וקרה.

מי שהבין – יכול לפרוש עכשיו. אני בכל אופן ממשיכה להסביר כמה זה היכה בי בשבת אחת בלונדון. אני לא יוצאת, כנראה, מסיפורי הצהרת בלפור, במובן העמוק של מי שמבין סיפורי דורות.

נתחיל באינדוקציה ונעבור לדדוקציה? נתחיל בפרט ונעבור אל הכלל? נעשה שעון חול של הבנות? מתוך הרחב נלך אל צר, ומן הצר נחזור לרחב?

נתחיל במקרה הפרטי שיהפוך לכללי: שבת לפני שבועיים, ואנחנו באנגליה. רק לשבת. אוקיי, גנבתי קצת זמן מיום שישי שלא הייתי צריכה בו לבשל, ונשמתי פריימארק. אוקי, גנבתי קצת זמן גם בראשון עד הטיסה ונשמתי ירוק בפארק.  

בזמן הסעודה אצל משפחת זוננפלד, בתה של אחות של סבתא, סיפרתי איך אחרי המלחמה סבתא שלי ניג'סה לסבא שלי, שימצא לה את אחותה. "אני יודעת שאחותי חיה. אני מרגישה". וסבא השיג סרטיפיקאט ועזר לאחותה שנמצאה מחוץ ללונדון במנזר יחד עם עוד ילדים מהקינדר טרנספורט.

וכך היא הגיעה לישראל. הם חיו יחד בדירה ברחוב ז'בוטינסקי 59 בתל אביב, בול מול בערך, בית חולים אסותא, שלושה אנשים בלי שום משפחה שנותרה באירופה. כשאבא שלי נולד, ילד מתוק, עגלגל ונחמד, הדודה שלו גידלה אותו יותר מכולם.

אז בשבת אצל זוננפלד, בעלי, שיש לו היגיון בריא, שאל בעצם בשולחן, "רגע, אז איך הם בדיוק נהיו חסידי בעלז, ואיזה סוג דתיים הם היו אחרי החתונה? ומתי חל כל החיזוק הזה של המשפחה?". וכולם סיפרו, והוסיפו וניסו, והבת של הדודה שהיא סבתא רבא כבר בפני עצמה אמרה שיש אפילו מכתב מהנזירה מנהלת המנזר שבו היא כותבת שהילדה הזאת שאצלם לא מוכנה לאכול את האוכל שם, ושהיא שומרת בקנאות על הדבר ההוא והזה, ואני הבנתי בדקות האלה, איך בתוך כל משפחה יש לכל תחום את חוט הסיפור שלו. ולפעמים, בגיל שאת מסתכלת אחרת על החיים, דווקא אז חסרים לך פרטים. איך הייתי רוצה עכשיו לשאול את הדודה שלי מה גרם לה להתחזק ככה ולשים כיסוי ראש? איך הם הפכו כאלה "שחורים", שכשהיינו באים לבקר אותם כל השנים מישראל קראו להם אצלנו בבית "אדוקים".

זה יקרה לכל ילדה בחיים, טוב, גם לכל ילד, שהוא יראה פתאום חלקים מהספור של משפחתו, של הוריו – אחרת. בעין בוגרת ובלתי בוחנת.

זה לחזור בתובנות גיל הביניים ולהבין מה עבר עליהם, אז שם, בזמן שינוי או משבר. זה לפעמים הופך לנו היסטוריה אישית ועולמות קונספטואליים שעליהם גדלנו ורק ככה חשבנו, לטוב ולפעמים למוטב. זה עושה לי להבין מדוע לשוב, הוא שורש כמו בשיטת "אתבש", (הדרך המוצפנת הזו לקרוא עברית אות אחת פנימה מאלף שהיא האות ב', ואות אחת פנימה מהאות ת' שהיא האות ש'. ולהתכנס עמוק אל ג' ואל ר', ולגלות אט אט הכל). כי כשאתה מתחיל לשוב, ולהתכנס מה שלא תעשה, תגיע פנימה לצמד האותיות "כל", שמהן יתחיל, ומהן תבין: הכל.

ואולי, וזה הכי חשוב, הגילוי הזה מאפשר 'כבד את אביך ואת אמך למען יעריכון ימיך', דווקא באות ע', זו לא טעות. לחיות חיים מלאי כבוד וההערכה למי שגידל אותך.