לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם לא היינו חוזרים בתשובה

הודיה-חנה המתוקה. הנה את אישה נשואה.

לא אני ילדתי אותך אבל חברת הנפש שלי, אילנית, כן.

תכלס, את בכלל לא ילדה. את בכלל תפילה של החבר'ה.

שנסביר?

אמא ואני חזרנו יחד בתשובה, חיזקנו אחת את השנייה. "יאללה, בואי מים אחרונים?", "יאללה, בואי כיסוי ראש". לא היינו לבד אז, בדליקה הזאת על התורה. היינו יחד. שתינו הכרנו את "לילך שלי לילך, תגידי מה איתך", אבל בעיקר התחברנו כי גם אבא שלך, וגם הבעל שלי, התעכבו קצת אפעס עם העקשנות החילונית הזאת שלהם. לא היה קל לאמא ולי להביא אותם אחרינו אל דת משה וישראל, אבל הצלחנו. את יודעת למה?

כי אישה יהודייה שרוצה בית של תורה – זו סופת הוריקן שאף אחד לא יכול לעצור.

בסוף הם באו, ועקפו אותנו בסיבוב. אבל עד שאת נולדת? שתהיי לי בריאה. אני יודעת שהסתכלת עלינו מהשמיים וחיכית כנשמה לראות מה עושים ילדים ישראלים שקיבלו את החינוך הכי טוב שמשרד החינוך יכול היה לתת, ילדים טובים כאלה. ארבעתנו. אמא, אבא, מיקי ואני. יורמים כאלה. לא נוסעים לטיולים בהודו, לא עושים קעקועים, מקשיבים לאמא ואבא, מכבדים הורים. לי אבא שלי לא הרשה לעשות חורים לעגילים באוזניים עד גיל 12, אז רק שתביני.

ואת לא באת. את ראית את אבא ואמא מתאווים לילד, לעוד ילד, ולא באת. ראית את כולנו, בעלי התשובה של רעננה, מתחננים, ולא באת. רוצה את הכי יצירתי בתפילה שאמא ואני עשינו בתשובה?

אמרתי אז לאמא: "בואי נחבר. אם הרב הזה אמר שאין על כוחה של תפילה בנץ, והרב האחר אמר שאין כמו טוהר של תינוקות של בית רבן, והרב השלישי הסביר שהקב"ה נמצא ליד מראשותם של החולים", היינו כאלה, מה זה מקשיבות בשיעורים, "בואי נלך על טרילוגיה של אחד פלוס אחד פלוס אחד. בואי נצא להתפלל: 1. לפנות בוקר, 2. בבית חולים, 3. של ילדים. חז"ל האלה יודעים".

וכך מצאנו את עצמנו בוותיקין (זמן), בבית הכנסת הקטן של בית החולים לילדים שניידר (תינוקות של בית רבן). שתי בעלות תשובה עומדות בבית הכנסת הפיצי הזה בקומת הכניסה, יודעות שהורים בוכים כאן על הילדים החולים שלהם, ואנחנו מתחננות על נשמה אחת שתרד.

נראה לי שאת התפילה הזאת שמעת. ובאת. מלאך טהור אחד. הודוצית קטנטנה ויפה שהתחתנה אתמול עם דוד. ששמעתי שבכלל גם לו קוראים בחיבה דוצ. ועכשיו אנחנו עושים לך כאן שבע ברכות בסלון, ואני, פריקית של תוכן, צריכה שיהיה מעניין ומרגש. אז תקשיבי מה הולך להיות כאן, צדקת מתוקה אחת.

כשהזמנתי את החברים לאירוע, קלטתי, שיחה אחרי שיחה, שאף זוג שיושב כאן לא התחיל כקונבנציונאלי קלאסי. כולם כאן, 'סתכלי סביב, יצורים, תולדות של תשובה, של בנייה, של אמונה זוגית דיפוזית. אני עושה לך עכשיו "הדרכת כלות to go", טנא קטן של תהליכים. תסתכלי עכשיו על הקיר ותביני מה התורה עושה לאנשים. תראי איך פעם היינו נראים.

*

ועל הקיר, מתוך מקרן החיים, הקרנתי תמונה אחרי תמונה של זוג דוסים מקצוענים שכולנו כבר שנים, ואיך נראינו כשהיינו בחתונת עצמנו. ברקע התנגנה המנגינה שכל זוג צעד איתה, אז, לחופה.

Sometimes I wonder,

מה היה קורה אם לא היינו חוזרים בתשובה.