שירה דאבוש (כהן)

איפה עובר הגבול הדק שבין אינטואיציה לפחד, כשאומרים 'לא' בשידוכים, ולמה חשוב שנבדיל בין שניהם? אם את מגלה שאותו קול מופיע כמעט תמיד באותו שלב, עם אותו טון, עם אותן סיבות 'מוצדקות' לכאורה שחוזרות על עצמן - יש סיכוי גבוה שזו לא אינטואיציה שמזהירה אותך מסכנות אמיתיות, אלא הקול של הפחד שלך

איך קורה שדווקא כשהכול מתחיל להסתדר והטוב סוף סוף מגיע, הנפש מתכווצת ונאחזת בזהירות, כאילו פוחדת להאמין לרגע הזה באמת?

אני מאמינה שכל אישה שנושאת בתוכה פך שמן קטן, יכולה לשנות את חייה - לא דרך מהפכות גדולות אלא דרך רגעים קטנים של אמונה בעצמי ובקב"ה. כל אחת יכולה 'להדליק' את נשמתה מחדש, ולהפוך את האור שבוקע מתוכה שיספיק לא רק לשמונה ימים, אלא לשמונים שנה 

השיר התמים על ימימה הבובה מגלה אמת עמוקה על חיינו: היופי והחיסרון לא סותרים זה את זה אלא מתקיימים יחד. דווקא בתוך הפגם נולדת ייחודיות ומתוך חוסר השלמות נוצרת אנושיות; לכולנו יש 'רגליים עקומות' משלנו, והחשבון האמיתי כעם בימים הנוראים הוא אם נצליח לראות מעבר לפגמים, לזהות את היופי שקיים בנו למרות חסרונותינו, ולהבין שהשלמות האמיתית טמונה דווקא ביכולת להכיל

על שחרור מהכעס, על מחיקת החוב, ועל טהרה פנימית שמגיעה מלמעלה: הגיגים על תפילת 'כל נדרי': 'כל נדרי' לא בא להזכיר לנו את העוונות, הפשעים והחטאים שלנו, כדי שנראה כמה אנחנו 'לא'. כמה אנחנו עוד רחוקים ממה שרצינו להגיע אליו. נהפוך הוא: 'כל נדרי' בא לשדר לנו כמה אנחנו ראויים לסליחה, כמה טובים יותר אנחנו הופכים להיות כשאנחנו מבקשים סליחה ויודעים לסלוח

מכתב תגובה לרווקה בת 27 שכתבה לי על רצונה לתקן את עצמה כמה שיותר מהר, כדי להיות ראויה להתחתן. האם היא צודקת בעצם המחשבה הזו, ואיך עושים את זה בכל מקרה?

מה הקשר בין הסיפור הפופולרי "אליס בארץ הפלאות", ומה אנחנו יכולים ללמוד ממנו על המסע שלנו כאן בעולם?

"אשרי האישה שלא התייאשה": כיצד מזמור אחד בתהילים הפך לי לעוגן בים סוער? מה אני מבינה בו על תחנות חיי כאישה, כאם וכבת מלך?

פעם שרתי "שבת בבוקר, יום יפה" בלי לחשוב. היום, כאמא שומרת שבת שחזרה בתשובה, אני רואה בו מסר חינוכי חסר, ומבקשת לחנך אחרת. כי שבת זה לא יום רגיל, זה יום שבו הנשמה שלי עפה גבוה עם ה'בלון' הרוחני שנקנה ביום הזה

מה הקשר בין 'מכת הפתיחה שתיכנס להיסטוריה' מהנאום של נתניהו, לאמונה ולהיסטוריה שאני עושה עכשיו בתוכי?

האזעקה היא האות שלך להתחיל להתעורר, ולשגר תפילה קטנה מלב מלא בגעגוע, לקב"ה, לבעלך, לשלימות שלך כאישה, כאם. בקשה אמיצה אחרי עוד פגישה שהתפוגגה לה - אולי נראית לך מיותרת, אך היא זו שיכולה להביא אלייך את הישועה הגדולה. טור חיזוק לרווקה במלחמה הפרטית שלה

אם לתינוק בן 10 חודשים במכתב מטלטל ומלא במסרים אמוניים, לרופאת הילדים של בנה

איך מתמודדים עם תחושת המתנה ממושכת ברווקות, ומהי הבעיה האמיתית שכל כך הרבה רווקות מתמודדות איתה?

מכירים את התחושה הזו, ש'כשאין חיבור אז אין חיבור' וזהו? ולא משתדלים להיות נחמדים יותר? אז זה בערך מה שקורה לרובנו כשאנחנו פוגשים בדרך אדם ש... איך נהוג לומר את זה במילים עדינות? הוא לא ה'קאפ אוף טי שלנו'. אבל מה קורה כשאנחנו בצד השני של המתרס? איך אנחנו מרגישות אז, להיות ה'לא קאפ אוף טי' של מישהו?

הדרך אל האחד והיחיד, אל האחת והיחידה, רצופה קשיים ועלבונות. אנחנו כאן כדי לתת לכם מילה טובה ולהאיר את החושך במשפטי העצמה מיוחדים, שאנחנו מקווים שיתנו לכם כוח להמשיך ולחפש

מה למדתי הבוקר מזבוב שנפל אל תוך כוס הקפה הטעימה שלי, ואיך זה קשור למסע שלך בשידוכים?

נכון את יפה, את חכמה, את מוצלחת ובטוחה בעצמך. יש שיגידו שאת הכי קרובה למושג 'שלימות' - אבל תזכרי: כשאת מרכיבה את משקפי החיפוש על עינייך, לא בטוח שתראי את הדברים שאת באמת רוצה לראות, כבר מההתחלה. את יודעת, את יצירות האמנות העשירות והיקרות, לא שמים אף פעם בכניסה למוזיאון

הזמן שלך הוא קריטי ואת לא יכולה להתעלם מהעובדה הזו. זה כואב, נכון. אבל עם כל הכאב שבזה, את היחידה שיכולה וצריכה להחליט את ההחלטות הנכונות, בטיימינג הנכון. ושלא תביני אותי לא נכון. אני לא מסתכלת עלייך 'מגבוה' בגלל שכבר התחתנתי. אני מסתכלת עלייך כמו מורה לנהיגה שמסתכל על התלמיד שלו, ומן הסתם יודע קצת יותר טוב ממנו - איך התנועות שהוא עומד לבצע עשויות לגרום לתאונה

מי שלא מפחדת להתחתן - שתצביע. אם הפחד הוא כזה שהופך לחרדה קיומית (שמורגשת אגב אצל הצד השני בשידוך, תרצי או לא תרצי) אז צריך לדבר על זה, לפתוח את זה, להוקיע את זה והכי חשוב - לא להתעלם מזה

היום, אחרי שנתיים של נישואין ב"ה, כשאני מסתכלת אחורנית על הדרך שעברתי כרווקה, אני לא יכולה שלא להצטער על כל אותן פעמים שבמקום לתעל את הרווקות למקום של שמחה, התבוננות, התבודדות ודברים נוספים שיקדמו אותי אל המטרה שלי, פשוט נפלתי שוב ושוב לעצבות, למרמור ולתסכול שהביאו אותי פעם אחר פעם להחלטה משמעותית אחת: לא יוצאת יותר לשידוכים, ויהי מה.

אם את רוצה תשובה, אז תשאלי את השאלות הנכונות.  תשאלי את עצמך האם את יודעת לסלוח ממקום פנימי אמיתי? האם את מוכנה לסלוח - גם כשאחרים לא מוכנים? האם את חיה את חייך כמו שהיית רוצה, מתוך סליחה ואיפוק כלפי הזולת, ולא כפי שהמציאות 'מכתיבה' לך?

באלול, המלך בשדה. צאי אליו - כמו שאת, עם המחברת ועם כל הרשימות השחורות שכבר מחקת עשרות פעמים וכתבת שוב. צאי אליו עם השמלות הבלויות של המילים, שכבר תפרת להן טלאים בכל מקום אפשרי

לא פעם, הפתרונות שאני נותנת כאישה נשואה ו'למודת ניסיון' - גורמים לרווקות לשאלה נוספת, על זו שכבר שאלו אותי: "מה, שכחת כבר איך זה להיות רווקה? כבר שכחת איך הרגשת פעם, לפני שהתחתנת? כבר שכחת איך את היית בתור רווקה?".והן יודעות את התשובה האמיתית - שהיא שלילית כמובן, כי הרי איך אפשר לשכוח חוויות של 17 שנות שידוכים???

מה אומרים לאמא שהילדה שלה תקועה אי שם בשידוך שכבר היה ונגמר?

מה עושים עם הפחד להתחתן, ועם העובדה שנמאס לנו כבר מהכל ואנחנו מותשות מהחיים, ולא רק בגלל השידוכים?

אתמול קיבלתי הודעה משמחת במיוחד מאחת המלוות החדשות שלי. כשתקראו את הסיבה שבגינה היא התקשרה אליי, אני בטוחה שאתן תתרגשו בדיוק כמו שאני התרגשתי. וכמובן שיש גם כמה מסקנות שהגעתי אליהן בזכותה

לא כל מה שאתם חושבים שהוא מתנה נפלאה לרווקה, אכן יתקבל אצלה בברכה. בדיוק כמו שאי אפשר להעניק זר פרחים לאדם שאלרגי לפרחים, כך אי אפשר להעניק זר מילים לאדם שאלרגי למילים מסוימות, בזמן מסוים

את אולי מסתכלת השבוע על החנוכייה שלך מבחוץ, ומתקנאה באור הנצחי שלה, שדולק עכשיו בלב העולם. תאמיני או לא, אבל בתוכך - יש חנוכייה, ולמרות שבחג הזה כולם מתעסקים בשמן - אני רוצה שתתעסקי קצת בפך, ותגלי דרכו את הכוחות הנפשיים-רגשיים שבך

מתי צריך להתפשר, והאם ייתכן לצאת עם מישהו לחמש פגישות ויותר - מבלי להרגיש כלום? זה מה שעניתי לחברה טובה ששאלה האם עליה להיכנע ללחץ החברתי-משפחתי, להתחתן עם אדם שאין לה שום רגש כלפיו

 "מהו בעל החיים שאתם רואים בתמונה? רמז: רק יחידי סגולה מצליחים לגלות". איך זה קשור לשידוכים ולאופן שבו את בוחרת את הזיווג שלך, את שואלת?