שירה דאבוש (כהן)

מי שלא מפחדת להתחתן - שתצביע. אם הפחד הוא כזה שהופך לחרדה קיומית (שמורגשת אגב אצל הצד השני בשידוך, תרצי או לא תרצי) אז צריך לדבר על זה, לפתוח את זה, להוקיע את זה והכי חשוב - לא להתעלם מזה

היום, אחרי שנתיים של נישואין ב"ה, כשאני מסתכלת אחורנית על הדרך שעברתי כרווקה, אני לא יכולה שלא להצטער על כל אותן פעמים שבמקום לתעל את הרווקות למקום של שמחה, התבוננות, התבודדות ודברים נוספים שיקדמו אותי אל המטרה שלי, פשוט נפלתי שוב ושוב לעצבות, למרמור ולתסכול שהביאו אותי פעם אחר פעם להחלטה משמעותית אחת: לא יוצאת יותר לשידוכים, ויהי מה.

אם את רוצה תשובה, אז תשאלי את השאלות הנכונות.  תשאלי את עצמך האם את יודעת לסלוח ממקום פנימי אמיתי? האם את מוכנה לסלוח - גם כשאחרים לא מוכנים? האם את חיה את חייך כמו שהיית רוצה, מתוך סליחה ואיפוק כלפי הזולת, ולא כפי שהמציאות 'מכתיבה' לך?

באלול, המלך בשדה. צאי אליו - כמו שאת, עם המחברת ועם כל הרשימות השחורות שכבר מחקת עשרות פעמים וכתבת שוב. צאי אליו עם השמלות הבלויות של המילים, שכבר תפרת להן טלאים בכל מקום אפשרי

לא פעם, הפתרונות שאני נותנת כאישה נשואה ו'למודת ניסיון' - גורמים לרווקות לשאלה נוספת, על זו שכבר שאלו אותי: "מה, שכחת כבר איך זה להיות רווקה? כבר שכחת איך הרגשת פעם, לפני שהתחתנת? כבר שכחת איך את היית בתור רווקה?".והן יודעות את התשובה האמיתית - שהיא שלילית כמובן, כי הרי איך אפשר לשכוח חוויות של 17 שנות שידוכים???

מה אומרים לאמא שהילדה שלה תקועה אי שם בשידוך שכבר היה ונגמר?

מה עושים עם הפחד להתחתן, ועם העובדה שנמאס לנו כבר מהכל ואנחנו מותשות מהחיים, ולא רק בגלל השידוכים?

אתמול קיבלתי הודעה משמחת במיוחד מאחת המלוות החדשות שלי. כשתקראו את הסיבה שבגינה היא התקשרה אליי, אני בטוחה שאתן תתרגשו בדיוק כמו שאני התרגשתי. וכמובן שיש גם כמה מסקנות שהגעתי אליהן בזכותה

לא כל מה שאתם חושבים שהוא מתנה נפלאה לרווקה, אכן יתקבל אצלה בברכה. בדיוק כמו שאי אפשר להעניק זר פרחים לאדם שאלרגי לפרחים, כך אי אפשר להעניק זר מילים לאדם שאלרגי למילים מסוימות, בזמן מסוים

את אולי מסתכלת השבוע על החנוכייה שלך מבחוץ, ומתקנאה באור הנצחי שלה, שדולק עכשיו בלב העולם. תאמיני או לא, אבל בתוכך - יש חנוכייה, ולמרות שבחג הזה כולם מתעסקים בשמן - אני רוצה שתתעסקי קצת בפך, ותגלי דרכו את הכוחות הנפשיים-רגשיים שבך

מתי צריך להתפשר, והאם ייתכן לצאת עם מישהו לחמש פגישות ויותר - מבלי להרגיש כלום? זה מה שעניתי לחברה טובה ששאלה האם עליה להיכנע ללחץ החברתי-משפחתי, להתחתן עם אדם שאין לה שום רגש כלפיו

 "מהו בעל החיים שאתם רואים בתמונה? רמז: רק יחידי סגולה מצליחים לגלות". איך זה קשור לשידוכים ולאופן שבו את בוחרת את הזיווג שלך, את שואלת? 

בראש השנה נתקפתי הרהורים על השמחה שאנחנו מצוות לשמוח בחגים, ותוך כדי הרהורים על ראש השנה - התמלאתי תוגה. למזלי הייתה זו תוגה שעד מהרה התחלפה לה בתודה, כי כשאת לומדת את העבודה ומתאמנת בה בכל יום ויום - את מיד מדייקת את עצמך בחזרה למקום

המלאכה הזו שאת הרבה פעמים מוותרת עליה בהינף יד - היא זו שמביאה אלייך 'מוצר' מוגמר. תביני את זה שהדרך שלך היא לא לחינם, וכל מה שאת עוברת בתוכה הוא מדויק עבורך. למה מדויק עבורך? כי רק כשתקבלי במתנת חינם את הישועה שלשמה עמלת והחץ שלך יעמוד בדיוק בתוך העיגול המרכזי של המטרה שהצבת - את תביני מה ההבדל שבין המיקומים

"איזו גאולה כבר יכולה לצמוח במקום הכי קשה שלי בנפש?", שאלה אותי חברה בט"ו באב, אחרי שיחה שופעת קשיים. "את לא מבינה שזהו. גם את הבחורים הלא נורמלים כבר לא מציעים לי. אין, זה אבוד. שום דבר יפה וטוב לא יצמח כאן יותר. לך היה מזל, אני מקרה אבוד". מה יש לי לומר לה?

בדרך שלי אני משתדלת להיות כמה שפחות שיפוטית לגבי תופעות או דפוסי התנהגות שאני נתקלת בהם, אבל היות וגם אני בעצמי הייתי שם כרווקה - כיום אני רואה בזה סוג של חובה אפילו, 'לנער' את מי שזקוקה לניעור, בתקווה שהיא תצליח לצאת מהמקום ההרסני כמה שיותר מהר 

חיוך. אני יודעת שתחייכי כשתקראי את זה, אבל תאמיני לי - לפעמים דווקא הפעולות הכי קטנות הן אלו שעושות את ההבדל שבין אין ויש. ואיך זה קשור לזיווג שלך?

רווקות רבות שמגיעות לרגע המכריע, זה שאמור להטות את הכף בשידוך לכאן או לכאן - נותרות קפואות על מקומן. מה יעצתי למלווה שלי כשהיא נקלעה למצב הזה, ואיך זה קשור לתודעה חדשה שעלינו לקנות?

טור אישי מזווית קצת אחרת על ההחלטה המקוממת של עיריית תל אביב, האוסרת הצבת דוכני תפילין בסמוך לבתי ספר. מה כבר יכולה הנחת תפילין אחת לעולל? זה בדיוק מה שרון חולדאי וחבריו חוששים מפניו

לדעתנות יש מקום וזמן, היא לא יכולה להתפרץ מתוכך בלי גבול, בכל מצב, עם כל אדם. זה מה שהורס לרבות מהרווקות המשכילות את הסיכויים להצליח, גם כשמדובר בסיכויים ממש טובים

"אני מפחדת לפספס את הזיווג שלי, אבל מנגד - ממש לא מתחשק לי לבזבז את הזמן שלי על דברים לא רלוונטיים", כתבה לי קוראת באחד המיילים. מהי התשובה שלי? קראו בפנים

הפחד שנשאר לה אחרי השידוך שנגמר: יש שידוכים שנגמרים מהסיבות הכי לא מוצדקות שיש, וזה מה שיש לי לומר לבחור שסיים קשר עם חברה על רקע 'רגש שהתחיל בהתלהבות גדולה אך התקרר'

אם להומלס אלכסנדר ז"ל שמת בשבוע שעבר מהיפותרמיה, היה חבר שתומך בו בשפה שלו - רוסית, שמדבר עמו מדי יום דברי ניחומים ומעניק לו תקווה, האם גם אז הוא היה מתעקש להישאר ברחוב? חסד אמיתי זה לא לתת לשני את מה שאתה רוצה לתת לו, אלא לברר איתו מה חסר לו - ורק אז להשלים לו את החסר

את מוכנה להבין, סוף כל סוף, שעברה חלפה לה חצי השעה שניתנה לך כדי ליהנות מאור הנרות של מישהו אחר, וכעת הגיע הזמן למצוא את הגפרור שידליק את להבת הישועה שלך בעצמך?

אלו רשמים אתם רוצים שהילדים שלכם יקלטו ויפלטו? טור תגובה טעון, לגולשים שנותנים יד חופשיה לילדים שלהם, לגלוש באינטרנט כאוות נפשם

במשך שנים ניסו מטפלים לזעוק אליי אמת כאובה, אך נפלו על אוזניים ערלות - ורק היום, כשאני נמצאת בנעליים שלהם, אני מבינה את מה שניסו לומר לי אז - שעבר אמנם דרך הצינור שלהם, אך היום אין לי ספק בכלל שהיה דברי אלוקים חיים ממש: שירה, כשהנשמה שלך זועקת לעזרה, אין שום מחיר יקר מדי בשביל לעזור לה

מה מעודד רווקות שכבר נמאס להן להיות בשידוכים, במה אנחנו שונות מהגברים בהסתכלות שלנו על השידוכים, מהי הטעות הכי גדולה שאנחנו כרווקות עושות כתוצאה מהאכזבות בשידוכים ועוד: האזינו לשיחה הקצרה והמרתקת בין הסופרת מנוחה פוקס לכתבת הידברות שירה דאבוש (כהן)

היום, אני כבר נשואה. ובחנוכה הזה, אני כבר מודה על נס פך השמן הפרטי שלי. הקב"ה לא שכח אותי, והוא לא ישכח גם אותך. לא משנה עד כמה הקול שלך מול נרות החנוכה, דקיק ולא נשמע אפילו לאוזנייך את

תקופת הרווקות היא תקופה של זמן איכות עם עצמך, אבל רווקות רבות שעוברות על פניי (ולמעשה גם אני בעצמי הייתי שם) - פשוט מסרבות לראות את זה כך. למה זה קורה לנו, ומה יש לי להגיד לרווקה שאמרה לי שהיא זקוקה לכוח ומוטיבציה כדי להתפתח?

מה עושים כאשר הנפש מרגישה לא מספיק מוכנה בתוך תהליך השידוכים? האם להמשיך להיפגש כי 'חבל על הזמן שעובר', או שמא צריך לעצור ולעשות חישוב מסלול מחדש?