"יירשם בדברי הימים של נשמתי": טור חיזוק המבוסס על נאומו ההיסטורי של נתניהו

11 בלילה ואני מתקשה להירדם. מסדרת קצת את הבית, ומתיישבת לראות מה חדש מול המחשב. "סכנת ההשמדה סולקה", מכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאום מיוחד שנתן בסיום מבצע 'עם כלביא'. "מכת הפתיחה תירשם בדברי הימים", סיכם ותפס אותי באחת. 

הוא דיבר על הסכנה מול איראן, ועל כך שהתקיפות הישראליות והאמריקניות עשו את שלהן ואיומי ההשמדה שלנו על ידם, חלפו בשל המכות שאיראן ספגה. 

המילים שלו תפסו אותי בגלל שאני מכירה טוב את התחושה של 'סכנת השמדה', אבל לא בפן המדיני, אלא בזה הנפשי. הרגשי. המחשבתי. הסכנה סולקה - האומנם? אני חושבת לעצמי ונזכרת בכל אותן עשרות פעמים שהרגשתי שהאמונה שלי עומדת על הקצה, שמשהו בתוכי מאיים להישבר ולהחליק ממדרון האמונה אל תהום הפחד והייאוש, מכל מה שעיניי רואות שמתרחש בדור הזה. 

כל מחשבה של 'אולי זה לא יקרה לי', 'אולי אני לא ראויה', 'אולי זה לא מגיע לי בכלל' - זו מחשבה שמרגישה בפנים כמו איום קיומי, כי הרי גם לנשמה, כמו לנשמת עם ישראל הקולקטיבית, יש אויבים. 

העולם מדבר על מכת פתיחה שתיכנס להיסטוריה, אבל אני חושבת על מכת פתיחה שקטה יותר - המכה הראשונה שלי ביצר הרע שאומר לי שאין סיכוי

אבל האויבים של הנשמה של כל אחד מאיתנו, הם לא טילים ומטוסים, אלא קולות פנימיים שמשדרים לנו פחדים, משדרים לנו סוף עצוב, שמשדרים לנו חוסר אמונה, שמשדרים לנו שבסוף השביל אין כלום מלבד מוות וכלייה. התחושות הללו, שגברו אצלי בלב אחרי השביעי באוקטובר, מביאות אותי לא פעם לשינויים חדים במצב הרוח ולחורף 'רגשי' באמצע הקיץ, ויש רגעים שהן כל כך חזקות, עד שהלב כמעט נכנע להן. אבל אז קורה משהו, איזו הכרזה מגיעה מבחוץ, כעין הקול של נתניהו שבוקע עכשיו את השקט הלילי, ומחזיק בתוכי תקווה. 

'מכת פתיחה שתירשם בדברי הימים'. יש מה לעשות, יש תקווה, יש תגובה, יש קיום. אין איום. ואז הלב יודע, שלא תמיד צריך לדעת איך נלחמים. לפעמים, מספיק רק להתחיל. לתת את ה'שואו' הראשון, כדי שאומה נוספת תצטרף ותיתן את הכוח שלה במלחמה הזו. מכת פתיחה במושגים של אמונה זו תפילה, אפילו בלי מילים, כשהלב עמוס והנשימה כבדה. 

וזה לא חייב להיות נאום, זה יכול להיות מבט אחד כן לשמיים, שלוחש אמת. גם אם האמת הזו כרגע חצויה ושבורה בתוכה, גם אם היא הכי לא מכווננת - היא שלי. העולם מדבר על מכת פתיחה שתיכנס להיסטוריה, אבל אני חושבת על מכת פתיחה שקטה יותר - המכה הראשונה שלי ביצר הרע שאומר לי שאין סיכוי, שהכל אבוד מראש, שזה עולם רע וקורים בו רק דברים רעים, שהקב"ה לא רואה חלילה, שהקב"ה שכח אותי ואת עם ישראל חלילה, שהעולם הזה בנוי רק על אכזבות ועוד ועוד. 

כל כך הרבה קולות בתוכי ברגע הזה, אבל למרות הקולות הללו - גם אני עושה עכשיו היסטוריה. גם האמונה שלי נכתבת כעת בדברי הימים, אחרי שעמדתי מול הפחד שלי, ולא מצמצתי לרגע. אחרי ששמעתי את ה'בום', והמשכתי להחזיק באמונה ש'גם זו לטובה', ו'אין רע יורד מן השמיים'. 

בכל פעם שאני בוחרת להמשיך להאמין - הניצחון שלי נרשם בעולמות עליונים, וזה נצח

ואז שמעתי את ראש הממשלה נתניהו אומר: "ב־12 הימים של מבצע 'עם כלביא' השגנו ניצחון היסטורי, והניצחון הזה יעמוד לדורות… הסרנו שני איומים קיומיים מיידיים: איום ההשמדה בפצצות גרעין ואיום ההשמדה ב־20 אלף טילים בליסטיים. אם לא היינו פועלים עכשיו, מדינת ישראל הייתה עומדת בקרוב בפני סכנת השמדה".

ואני הקשבתי – וחשבתי עליי, כי גם אצלי יש שני איומים. הראשון, האמונה שיכולה להיעלם בקלות עם כל פחד הכי קטן, עם כל 'בום' הכי מרעיד בתוכי. והשני - המחשבות, שהן כמו טילים בליסטיים של פחד, שמשוגרות בדיוק לרגעים הכי רגישים בחיי.

'אם לא היינו פועלים עכשיו' - המילים נחרטות עמוק, ומצביעות על הרגע שבו אני משיבה מלחמה נגד היצר הרע שבי: עוד תפילה מעומק הלב, עוד תהילים, עוד הדלקת נר לצדיקים, עוד צדקה, עוד מעשה טוב, עוד תפילה על עם ישראל לפני השינה. כמה פעמים מצאתי את עצמי אומרת: 'אחזור לזה כשיהיה לי יותר שקט', 'אתפלל כשהלב יהיה באמת פנוי', 'אתמודד עם זה כשאהיה במקום אחר' - אבל הסכנה היא עכשיו. עכשיו. והייאוש לא מחכה למחר, הוא מאיים עכשיו. ואם לא נפעל עכשיו, זו סכנת השמדה של כל הטוב שבנינו עם השנים. אז נתחיל לעשות משהו, אפילו קטן, כדי להרתיע, ואולי זה לא ייראה כמו ניצחון היסטורי שיהיה מתועד בכל העולם, אבל בכל פעם שאני בוחרת להמשיך להאמין - הניצחון שלי נרשם בעולמות עליונים, וזה נצח.