"אשרי האישה שלא התייאשה": כיצד מזמור אחד בתהילים הפך לעוגן בים סוער?

"אשרי האישה שלא התייאשה": כיצד מזמור אחד בתהילים הפך לי לעוגן בים סוער?

הקב"ה רוצה את הלב שלך בכל דבר שאת עושה, וגם כשאת מתפללת או קוראת תהילים.

אבל בינינו, יש פסוקים שהם לא רק נקראים מהפה לחוץ, אלא נטמעים עמוק בתוכך עם מסר שחודר ישר ללב, כמו חץ. כל פסוק שאת קוראת בתהילים נחרט על הקירות הפנימיים של הנפש שלך, ונשלף בדיוק כשאת צריכה אותו, כשאת מרגישה לבד, כשאת נופלת, כשאת שואלת את עצמך איך תעמדי שוב על הרגליים אחרי הניסיון הזה ועוד. כך הפך עבורי פרק א' בתהילים למפת דרכים במסע הנפשי והרוחני שלי כאישה, כאמא וכבת מלך. 

אַ֥שְׁרֵי הָאִ֗ישׁ – או: אשרי האישה

אין ספק שאת הברכה הזו יכולות נשים רבות לברך על עצמן, ולהרגיש את הכתר מולבש על ראשן באותם רגעים. 'אשרי האישה' - כמה נשים אני פוגשת בדרכי, שאפשר לשים על ראשן את הכתר הזה ולברך אותן על העשייה, התושייה, ההתמודדות ברגעי משבר ועל החיזוקים לאחרות, במקומות שלהן עצמן היה קשה לצאת מהם. 

אשרי האישה, גם אני ביניהן, שאינה נגררת אחרי מה שכולם עושים, שאינה נשברת מול לעג הסביבה למעשיה, שאינה שמה לב למה שאומרים על 'הדתיים', אלא נאמנה לעצמה ולדרך שלה בתוך הדת, נאמנה לאמונה שלה בקב"ה ובכל מה שהוא מעביר אותה בו, נאמנה ל'אשרי' - לחיפוש אחר האושר, גם במצבים שהכי קל ליפול בהם לייאוש ועצבות. 

מה הרצון האמיתי שלי? איפה החפץ שלי? חייבים לשאול את עצמנו

בַּעֲצַ֪ת רְשָׁעִ֥ים... דֶּרֶךְ חַטָּאִים... מוֹשַׁ֥ב לֵצִ֗ים

כמה קל להיסחף אחרי עצות של "מומחים" ויודעי דבר. כמה קל ללכת לאיבוד בעצת רשעים - כאלה שחושבים שהם מכירים טוב יותר מהקב"ה איך העולם הזה אמור לעבוד. כמה קל לשבת במושב לצים ולדבר לשון הרע ורכילות. כמה קל הרבה יותר מאשר לעבוד על עצמי ולהגיד לעצמי 'לא, את זה אסור!'. 

דרך החטאים שאני מגלה מסביבי, ולפעמים אפילו בדרכי - אני מבינה שאין מנוס. ממושב לצים ורשעים צריכים לברוח הכי רחוק שיכול להיות, ולהוליך את הרצון, את החפץ (במילה חפצו) - אל תורת ה', כי הרצון הזה לא יילך לשם מעצמו. צריך לקחת אותו ביד, ולהוביל אותו כמו שמובילים ילד לגן הילדים. 

כִּ֤י אִ֥ם בְּתוֹרַ֥ת יְיָ חֶ֫פְצ֥וֹ

מה הרצון האמיתי שלי? איפה החפץ שלי? חייבים לשאול את עצמנו. אולי החפץ שלי עומד יותר מדי זמן בצד, ומחכה שאביט בו, שאפיח בו חיים מחודשים? אולי החפץ שלי הוא כבר 'כאבן שאין לה הופכין', וכמו שלה קשה להזיז את עצמה ממקומה, כך גם לרצון שלי קשה להזיז את עצמו ממקומו? לא פעם אני שואלת את עצמי בכנות: האם רציתי את הדבר הזה והזה באמת, או שפשוט הלכתי עם הזרם לאן שכולם הולכים? כשאנחנו אומרות תהילים, אי אפשר לתת למילים להחליק על לשוננו כמצוות אנשים מלומדה. חייבים להתבונן בכל אות ולראות איך האותיות הן ספר פתוח שמספר את הסיפור שלנו כאן, בגלגול הזה. 

הפירות שלך של החינוך ועבודת המידות - בוא יבואו 

וּבְתוֹרָת֥וֹ יֶהְגֶּ֗ה יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה

אז נכון שלנו, הנשים, אין עניין ללמוד כל היום. התפקיד שלנו הוא קצת אחר, אבל כן צריך וחשוב שתהגי ותהרהרי בדברי תורה, גם כשאת במטבח או מקפלת כביסה. כשאת מהרהרת בדברי תורה, הם בעצם הולכים איתך 'יומם' ו'לילה', והם אלו שממלאים את מוחך וליבך. למה זה טוב? כי כשתיתקלי בבעיה או תצטרכי עזרה, כשתביעי משאלה או תשאלי שאלה - התשובה שתינתן לך תעבור בכלים נקיים, כלי תורה שאין שני לה במתן עצות לחיים נכונים וטובים. 

וְֽהָיָ֗ה כְּעֵץ שָׁת֪וּל עַֽל־פַּלְגֵ֫י מָ֥יִם

תראי אותך. את לא עץ אקראי. את שתולה. נטועה. על פלגי מים חיים - הלא הם מי התורה הקדושה. את לא לבד. יש לך שורשים בני אלפי שנים, של אבות אבותייך הקדושים אברהם, יצחק ויעקב, ואימותייך שרה, רבקה, רחל ולאה. יש מקור חיים – התורה, השבת, התפילה, החסד, הלימוד, זה מה שמחייה אותנו כנשים. אין לנו דרך אחרת.

תזכרי שהתורה היא זו שמפכה בך כזרמים איתנים, בעוד שהעולם שמחוצה לך סובל מבצורת רוחנית קשה. פלגים שזורמים בתוכך יעניקו לך חיים ושמחה גם כאשר בחוץ יש סופות רוגשות או יובש אימתני. 

אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ

הפירות שלך, של החינוך, של הסבלנות, של עבודת המידות הפנימית והכנה, של הרצון ושל ההקרבה עבור התורה, בוא יבואו. ונכון, לא תמיד זה קורה מיד. לפעמים מחכים שנות חיים כדי לקטוף את הפירות, אולם בזמן שהקב"ה מחליט שזה הזמן הכי טוב לקטוף אותם, תהיי בטוחה שתיהני מהטעם שלהם להרבה מאוד זמן. אמנם קשה לחכות לזה, אבל זה משתלם לחכות לעץ שייתן פריו בעיתו. לא סתם אנחנו מתפללים שהכל יקרה בזמנו. יש משמעות לזמן הזה שהבורא קבע. 

אל תתרשמי יתר על המידה מהדרך של הרשעים, גם אם היא נראית לך נוצצת לעומת שלך

וְעָלֵ֥הוּ לֹֽא־יִבּ֑וֹל

את לא נובלת, גם אם את עייפה או עוברות את הניסיון הכי קשה בחיים שלך. תזכרי שהעלים שלך, המעשים הטובים, החיוך לילדים, הארוחה שהכנת, הויתור בלב, הם ירוקים ב'ירוק עד'. יש להם חיות והם מתחדשים מתוך עצמם. וגם אם אף אחד לא רואה את מה שאת עושה, את מה שאת נותנת - בורא עולם רואה, וזה מספיק. 

וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַֽעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ

תשמעי, זה לא קל להיות אישה מאמינה בעולם הזה. אבל כל מה שאת עושה, אם את עושה אותו מתוך קשר עם השם - יצליח. לא תמיד באופן חיצוני. אבל תרגישי ברכה, תרגישי שפע. תרגישי שאת לא לבד בתוך הקשיים שלך. ואל תקראי את המילה אשר כפשוטה, אלא תביני שפה הקב"ה משפיע עלייך את כל האושר. כל אושר, ולא כל אשר. כל אושר שתעשי, יצליח. מה הכוונה לעשות אושר? פשוט תהיי מאושרת, תברכי על מה שיש וגם על מה שאין בחיים שלך. זה אושר אמיתי. להשלים עם מה שיש. 

לסיכום: וְדֶ֖רֶךְ רְשָׁעִ֣ים תֹּאבֵֽד

אל תפחדי מהדרך שלך ואל תתרשמי יתר על המידה מהדרך של הרשעים, גם אם היא נראית לך נוצצת לעומת שלך. לפעמים מה שנראה מצליח סופו להיעלם, ומה שנרקב באדמה למשך שנים רבות - סופו להכות עלעלים ולצמוח לגזע עבות וחזק, ששום דבר כבר לא יפיל אותו שוב. ואת, אם תלכי עם האמת שלך, הדרך שלך תישאר, ודרך הרשעים, שניסו ללמד אותך ולשכנע אותך לצעוד אחריהם - תאבד לעד.