כך מלמדת אותי הבובה ימימה - להתפלל על 'רגליים עקומות' דווקא בכיפור

אני בובה ושמי ימימה-מה
פרועה אני שנה תמימה-מה
כולם אומרים לי כי אני יפה,
רק רגלי הן עקומות נורא.

וכשיצאנו לטיול יול יול
לפרדס וגם ללול לול לול
כולם אמרו: ימימה כה יפה
רק רגליה עקומות נורא.

איני רוצה שילעגו גו גו
לכשאגדל כולם יאמרו רו רו
ימימה היא בובה כה יפה,
רק רגליה עקומות נורא.

***

יש שירי ילדות שנדמים במבט ראשון קלילים, ילדותיים, כמעט שטותיים. 

את השירים האלה שרנו לילדינו בקלות דעת, לעתים קרובות מבלי לשים לב למה שמסתתר מאחוריהם, אולם לאחרונה יצא לי להתעמק בשיר 'אני בובה ושמי ימימה', שבטקסט שלו גיליתי פתאום אותנו כחברה. 

הטקסט, שמושר בפשטות עם החרוזים הקטועים והחוזרים, מציג דמות של בובה יפה, חיננית, כזו שכולם רואים את יופייה. ובכל זאת, יש בה פגם - רגליים עקומות. האם אנשים רואים את מבטה היפה, את החוכמה הנשגבת שלה? לא. כל מה שהסביבה מצליחה לראות הוא את הפגם שלה, והיופי שלה - יפה ככל שיהיה - נבלע בתוך המגבלה הזו. 

כן, היא מקבלת מחמאות. כולם יודעים איזה לב טוב יש לה ('לב של יהודי, אלא מה?'), כולם יודעים שהיא הראשונה לעזור בעת צרה, כולם יודעים שהיא נורא חכמה ומצליחה בהמון שטחי חיים, כולם מזהים את היופי שלה, את הייחודיות שלה, למרחוק. אבל המחמאות הללו לא אמיתיות, כי הן תמיד מגיעות עם 'אבל'...

ככה בדיוק אנחנו כחברה. 

כשאנחנו מסתכלים אחד על השני, ימין ושמאל, דתיים וחילוניים - לרבים מאיתנו  קשה לראות את ה'יפה נורא', ואנחנו נוטים להביט ולראות רק את ה'רגליה עקומות נורא' ו'שיערה פרוע שנה תמימה'. 

כילדים, אנחנו שרים את השיר הזה בלי לחשוב פעמיים. אולי אפילו צוחקים על הצליל המצחיק, "מה־מה, גו־גו, רו־רו". אבל בעיניים של מבוגרים, זה פתאום נהיה הרבה פחות מצחיק. מתגלה כאן אמת חדה עלינו כמקשה אחת: החברה שלנו נוטה להסתכל קודם כל על הפגם.

ימימה יכולה להיות יפה, חכמה, שמחה, מלאה חיים, אבל היא תמיד תישפט לפי רגליה. 

כמה ילדים גדלים בתחושה שהם "עקומים", למרות שרגליהם ישרות נורא?

והרי זה לא סיפור רק על בובה. 

זה סיפור עלינו. על הילדים בכיתה שהיו שונים ממני במשהו, על השכן שנראה אחרת, על העובד בעבודה שלא עומד בקצב, על כל מי שלא עונה על תבנית מושלמת שציירנו בעיני רוחנו.

יש לנו נטייה אנושית להתמקד במה שלא עובד. 

זה חלק מהאינסטינקטים שלנו: לזהות את החריג, לשים לב למשהו יוצא דופן. אבל כשאנחנו לא מאמנים את עצמנו להרחיב את המבט, זה הופך להרגל חברתי שמייצר פצע. תסתכלו סביב ותגידו לי: כמה ילדים גדלים בתחושה שהם "עקומים", למרות שרגליהם ישרות נורא? לפעמים זה במראה שלהם שהוא קצת אחר, לפעמים בכישורים החברתיים שלא עולים בקנה אחד עם שאר הילדים, לפעמים בקצב הלמידה. ובמקום לעטוף אותם באהבה ולומר: "אתה יפה, אתה מיוחד, יש בך אור", אותם ילדים שומעים שוב ושוב את המילה "אבל...".

לנו זה אולי נראה פעוט, אבל הם גדלים ככה, ויום אחד הם יהפכו למבוגרים שרואים בעצמם את השלילי - פשוט כי ככה לימד אותם הקול הפנימי שלהם, כתוצאה ממה שהם חוו. 

ה'אבל' הזה מצטבר והופך לאמונה שהעולם רואה אותם רק דרך החיסרון. 

הם יכולים להיות החברים הכי טובים, האוזן הקשבת הכי נפלאה, הלב הכי רץ לעזור בעת צרה - אבל החברה תראה אותם דרך הקושי שלהם ליצור קשר, הקושי שלהם לדבר על הדברים הנכונים, הקושי שלהם להגיד או לעשות בדיוק את מה שמצופה מהם, הקושי שלהם להיות חלק מה'שטנץ'. 

אבל רגע, נשאלת השאלה - מי נתן באותם ילדים את החיסרון הזה? מי החליט שזה הכי טוב בשבילם? האם הם יכולים לשנות את החיסרון שלהם? במקרים מסוימים אולי כן, לכשיגדלו. אבל במקרים אחרים - לא. מי שנתן את החיסרון ברבים מן המקרים הוא הבורא יתברך, שמכיר אותנו טוב יותר ממה שאנו מכירים את עצמנו ויודע מה יעזור לנו לעבור את העולם הזה בשלום, כחלק מהתיקון שלנו. וגם אם חלילה 'רגלינו עקומות' - אין כאן סתירה בין חסרונות ליתרונות. ימימה היא בובה יפה בדיוק כמו שעם ישראל הוא עם יפה, גם אם דעותינו ואורח חיינו - שונים. 

היופי לא נעלם בגלל החיסרון. החיסרון פשוט מחייב אותנו להסתכל עמוק יותר, להעיף הצידה את מה שלא שייך לנו כעם - את ההסתכלות השופטת, המוכנה להתרכז רק ברע. 

בכיפור הזה קחו על עצמכם משימה להתפלל על הרגליים העקומות שלנו - כעם 

אז מחר, עם הגיע יום כיפור הקדוש והנורא, תחליטו לחתום אותו בצורה טובה לא רק עליכם כיחידים, אלא עלינו כעם. התפללו על העם היפה נורא הזה, שמתעקש להביט על הרגליים העקומות שלו ולראות רק אותן כאילו הן חזות הכל. 

בקשו סליחה מהעם הזה אם נפלתם לחטא גאווה על דעות ששונות משלכם.

בקשו סליחה מהעם הזה על היותכם לא מושלמים, בדיוק כמותו. עם ישראל בגלות - מצב הרחוק אלפי שנות אור מהמצב שבו הוא אמור להיות, מהשלימות הנשגבת שאליה כל יהודי שואף להגיע - בית המקדש השלישי, שייבנה עם ביאת משיח צדקנו במהרה ושוב ה' לציון עיר קדשו, ברינה. 

זכרו שלעתים, דווקא בתוך הפגם מתגלה הייחודיות. דווקא מתוך חוסר השלימות, נוצר קשר בל יינתק. וכשאתם באים לבקר (במובן השלילי של המילה, לשון ביקורת) אדם אחר, תזכרו שלכל אחד יש את ה'רגליים העקומות' שלו - גם אם לא במובן הפיזי, זה יכול להיות במובן רגשי ונפשי. 

החוכמה היא לא להתרכז במה שהשני לא טוב בו ואני כן. החוכמה היא לחפש (וגם למצוא) נקודות יפות באותו הדבר בדיוק, ולהפוך אותן למוקד ההגדרה של האדם, ולא את החסרונות.

תפסיקו לראות את ה'עקום' - תתחילו לראות את הישר  

יש לנו אחריות כחברה, וכל מי שאנחנו פוגשים בדרכנו - מספר לנו משהו על עצמנו. 

אם יש לנו נטייה להביט במישהו ולראות כמה הוא עקום, כמה הוא לא ה'קאפ אוף טי' שלי - אולי הגיע הזמן שתיקחו סוף סוף כוס גדולה יותר??? אולי כוס התה שלכם מצומצמת וקטנה מדי, לשפע שיש לעולם הזה להעניק לכם. מלבד זאת, השיר הזה מטיל עלינו אחריות לשנות את נקודת המבט שלנו. אם נפסיק להסתכל קודם כל על הפגם, אז גם הילדים שלנו ילמדו לא להתעכב עליו, ויתחנכו מתוך הדוגמה האישית - לראות את התמונה השלימה. 

זה לא אומר שאנחנו מטשטשים או מכחישים את החסרונות - כולנו יודעים שהם קיימים. אבל אסור לתת להם להאפיל על כל השאר. מה יישאר כאן בדור ההמשך שלנו אם אנחנו לא יודעים לעשות את זה טוב? אם אנחנו לא יודעים לאהוב, לכבד, לראות את היופי, את הטוב, את הצחוק ואת הלב?!

כשאנחנו מתמקדים רק ב"עקום", אנחנו מפסידים עולם שלם. אנחנו מפסידים אנשים נפלאים, יצירתיים, יפים ומיוחדים, רק כי הם לא עמדו בסטנדרט דמיוני של שלמות כמו שאנחנו תופשים אותה.

אנחנו טועים בזה על עצמנו מול המראה, כשאנחנו נוטים להביט בעצמנו ולראות את העקום, ואז המבט הזה הוא כמו 'קופי-פייסט' שעובר לכל מקום אחר מחוצה לנו. 

החוכמה היא, שוב, לדעת להביט על עצמנו במבט טוב ואוהב, וגם על אחרים - וזה מה שהבובה ימימה לימדה אותי לאחרונה, במיוחד בהקשר של יום כיפור. 

הבובה ימימה חייבת לדעת לסלוח לכל מי שבז לה על החסרונות שלה (וכמותה גם אנחנו כחברה) אבל היא גם חייבת לדעת להסיט את הקולות הלא טובים שמבקרים אותה, ולהתרכז ביופי שלה, בטוב שלה. בובה ימימה, כמו עם ישראל בדיוק, חייבת לעמוד מול המראה ולא להגדיר את עצמה לפי רגליה העקומות. היא חייבת לראות את מה שהצליח, את מה שצמח מתוך הקושי, את האור שבוקע מתוך החושך הגדול, וזו משימת חייה. 

להציב מראה ולראות בה רק את הטוב בחייה, כי יש לה בחירה והיא זו שבוחרת איך להסתכל על עצמה, איך להסתכל על אחרים, ואיך להסתכל על הדרך שבה אחרים מסתכלים עליה. 

אם בובה ימימה, ואנחנו כעם ישראל, נלמד להרים את המבט, לראות מעבר לעקום ולפגום - נזכה לגלות יופי גדול בהרבה, יופי של אנשים שלמים כל כך בשברם, יופי של עם שיודע להכיל דווקא בעתות קושי ומשבר, יופי של עולם שמבין שהשלימות הגדולה ביותר נמצאת דווקא בחוסר השלימות. 

גמר חתימה טובה לעם היקר שלי.