מכתב תגובה לרווקה ש"רוצה להספיק לתקן את הכל, כדי להיות ראויה"

כשנישאתי, לפני 6 שנים לערך, קיבלתי 'מבול' של תגובות מקוראים וקוראות שעקבו אחרי הטור שלי על שידוכים. בזמנו, לא הייתה לי את הפריווילגיה להגיב לכולם באריכות, אבל הבטחתי לעצמי שיום אחד זה יקרה. שיום אחד, אשב על המחשב ואגיב לכל שאלה ושאלה בנפרד, וזה מה שקיבלתי על עצמי לעשות החל מהשבוע אי"ה. 

הראשונה שאתחיל בה היא אלה בת ה-27, שכתבה לי כי "כטיפוס שרץ קדימה במהירות אדירה שרק גוברת עם השנים ומתחילה להפחיד אפילו אותי, את מבינה שאני נכנסת לחרדה רק על החישוב של כל מה שנותר לי עדיין ללמוד, לשמוע, שלא לדבר על לתקן". היא הסבירה את מה שכולנו כבר יודעות: שכדי להקים בית טוב באמת, צריכים לעבוד - וקשה. 

אי אפשר לעשות לעצמנו הנחות כמו שהיו מלפני החתונה. פשוט כי יש אנשים שתלויים בנו מהרגע שאנחנו מקבלים את ההחלטה לבנות בית נאמן. למי הוא נאמן הבית הזה שאת כל כך מבקשת לבנות? למידות הקלוקלות חלילה? להרגלים הרעים שכבר אין לך כוח או רצון לתקן? אלה האירה את עיניי  במכתבה המדהים, ואני רוצה ללמוד מהשורות שלה, את המוסר קודם כל לעצמי, בנקודת הזמן שבה אני נמצאת. אז אומרת אלה, אני כבר בת 27 ואתם אומרים לי שכדי להתחתן ולבנות בית טוב באמת, אני צריכה קודם לתקן את עצמי. מתי אספיק? זה מפחיד אותי רק לחשוב על המחשבה הזאת, שאולי אשאר לבד רק כדי שאספיק לתקן. 

אני קוראת שוב ושוב את מה שהיא כתבה, ומזהה בין השורות את עצמי של פעם, ואולי גם של עכשיו. כי הניסיון, אלה יקרה, לא מסתיים ברגע שמתחתנים. למעשה, הוא רק מתחיל. 

המילים שלך נכתבו מתוך מאבק פנימי כל כך אנושי, כל כך בועט, כל כך נוגע לכל אישה ואישה באשר היא, בלי קשר להיותה רווקה או נשואה. המכתב שלך הוא ראי להרבה מאיתנו - נשים, גברים, צעירים ובוגרים, שרוצים להספיק לתקן את עצמם, מהר. לפני שייגמר הזמן, לפני שמשיח צדקנו יגיע ויתקן ממילא את העולם כולו. אנחנו רוצים להראות להשם שהוא לא סתם שם לנו 'משקל' על הכתפיים, ושאנחנו באמת, אבל באמת מסוגלות. את כותבת את מכתבך בקול רועד, אבל ברור שמה שמפחיד אותך זה לא רק הפחד שלא תתחתני, אלא הפחד שייקח לך יותר מדי זמן 'להיות ראויה' - והלב שלי מתכווץ כשאני קוראת את זה. כי... מי אנחנו שנחשב חשבונות שמיים ונחליט שצריך להיות 'ראויים' - כדי לאהוב ולהיות נאהבים?

תכריחי את ה'איבר' לזוז בכיוון שמדריך הכושר, הקב"ה - רוצה 

הרגע סיימתי אימון כושר שעשיתי אחרי מלא דחיות, ורק כשהתחלתי להרגיש איך הכאב החד דוקר לי בכל מקום בגוף. לפני כן, גם אם הייתה מוטיבציה להתאמן - זה לא קרה. ולמה? ממלא סיבות: כי אני עצלנית, כי יש לי מלא מטלות בבית בכל יום, כי יש היום שיעור תורה, כי זה לא יעזור להוריד את כל מה שהעליתי ועוד ועוד תירוצים מטופשים שכולנו מכירות. 

"אני רוצה להזיע, להתאמץ, להתקדם" - כתבת לי, והכי מהר שאפשר. אבל מה זה מהר במושגים של מישהי שקשה לה אפילו לחשוב על אימון הכושר הבא? מה זה מהר במושגים של מישהי שכל העצמות שלה כואבות, והתנועות שלה לא הכי מדויקות, גם אחרי שהיא כבר מתאמנת? את מבינה, הנסיון לא נגמר כשמתחתנים, כי כולנו צריכות לאמן שרירים של תיקון. כולנו צריכות כל הזמן לשים לב למקום הפיזי והרוחני שבו אנחנו אוחזות, ולהשלים את מה שחסר בו. את אולי לא שמה לב לקצב ההתקדמות שלך, אבל אין לי ספק שאת מתקדמת. 

גם אם זה מרגיש לך שאת עצובה לפעמים או צועדת אחורה, אולי את לא שמה לב שאת כבר בתוך השינוי. את כבר בעבודה, מעצם המכתב שלך, מעצם הרצון שלך לתקן, מעצם הרצון לצעוד ולהתאמן, גם אם בפועל עוד לא התחלת לזוז מילימטר. 

אם תרצי מספיק חזק - וזה גם המבחן שלך בזמן שאת מזהה את הקלקול ורוצה לתקן - זה יקרה. את תקומי מהספה או לחילופין, מהקיבעון המחשבתי, ותתחילי לזוז לכיוון אחר, תתחילי לעשות תנועות אחרות, גם אם הן לא יהיו הכי מדויקות שיש. 

וזה אולי השיעור האמיתי כאן, שאותו אני רוצה ש'תגזרי ותשמרי': ההתקדמות האמיתית לא נמדדת בקילומטרז' של ידע, אלא בנכונות שלך לחזור שוב ושוב למקומות הכי נמוכים, הכי לא פתורים בנפש שלך - ושם, להישאר רגועה. לא להיות עצובה, חס וחלילה. עצבות זו עבודה זרה, היא לא חלק מחייו של יהודי שרוצה לתקן את עצמו. שמחה, במה שאפשר וכמה שאפשר. תסחטי את השריר הזה, תעבדי עליו קשה, תרגישי איך את מכריחה את האיבר הזה לזוז בכיוון שמדריכת הכושר, או במקרה שלנו מדריך הכושר הרוחני שהוא הקב"ה - רוצה ממך. 

להישאר במקומות החסרים האלה בלי לברוח, בלי לנסות לייפות, בלי להרגיש רע עם עצמי, זה התיקון, וזו הצמיחה. צמיחה נובעת ומתרחשת רק בעומק. מה שקורה בחוץ, אם הוא טוב או רע - זה התחיל קודם כל מבפנים. 

איך מפרקים חומה בנפש? קודם כל, תתחילי לזוז.

ביקשת שאעזור לך לבנות תוכנית שתוציא אותך מהמקום של התקיעות והעצלות, ממקום של, כמו כשכתבת, "אני לא רוצה לבזבז שנים על גבי שנים, ועוד בעצבות, רק כי אני קשת קליטה, עם עקשנות של פיל שנובעת מפחד, עם ראש מרובע המסרב להכיר בפתרון המונח לו מול האף, רק כי הוא לא מוגש בדרך שלו".

אז תני לי לומר לך משהו על תוכניות. אני בעד תוכניות, אבל תכנית אמיתית לא נכתבת על קובץ אקסל, אלא בדם הלב, בהזעה הבלתי מתפשרת הזאת שלנו, כשאנחנו מגיעות לשלב שבו הנפש קצה כבר ב'משחקים' וב'סיפורים' שאנחנו מספרות לעצמנו כדי לייפות ולשוות מראה שלם, למשהו הכי חסר בעולם. בערך כמו לדחוף את כל ערימת הבגדים הבלתי מקופלת לחדר, ולטאטא את הצעצועים והלכלוך אל מאחורי הספה - העיקר שאני אראה סלון נקי. 

יש לי תוכנית בשבילך, והיא מורכבת משלושה שלבים, שהתאמתי על מה שכתבת. אבל כדי ליישם, תצטרכי לקרוא שוב ושוב את המכתב שלך, כמו שעשיתי אני, והפעם, במקום לזהות בו עצבות וחוסר, תזהי בו נשמה גדולה וענקית, בת מלך יפה מבפנים, שיש לה מה לתת גם עכשיו כרווקה, לעולם שסביבה. שיש לה מה לתת, ויש לה גם מה לקבל, והיא פתוחה לרעיון של שניהם. 

בואי נתחיל:

השלב הראשון - תסלחי לעצמך על זה שזה לוקח זמן, ולפעמים הרבה 

חתונה היא לא הוקוס-פוקוס, וגמרנו. השאיפה שלך ושל כל אישה עלי אדמות, שזה יהיה לנצח. בלי פרידות, בלי תחושת מאיסות, בלי אכזבות. כל מה שאת קוראת לו כיום 'מרובע', 'קשה לקליטה', 'עקשנות של פיל' - הוא לא פגם, אלא מנגנון הישרדות שנבנה בתוכך מאז שאת ילדה, כדי להגן עלייך. את לא צריכה לכעוס על החומות, את צריכה להודות להן ואז ללמוד לאט לאט, איך לפרק אותן. איך מפרקים חומה בנפש? קודם כל, תתחילי לזוז. לעשות, להרגיש שאת פועלת. תתנדבי, תדברי, תלמדי, תחכימי - ומתוך המקום הזה, תרגישי שאת חיה. שאת אוהבת. שאת שמחה על עצם המציאות שלך בעולם הזה, בדיוק ככה. 

השלב השני - שימי לב למה שכבר תיקנת 

הרי לא יכול להיות שאת רק 'הורסת' ו'שוברת', נכון? בואי, שימי קצת זכוכית מגדלת על הדברים הטובים שבך, ועל הדברים הטובים שכבר השגת. את בת 27, וזה חלק מהתיקון עצמו. תסתכלי אחורה על כל הצמיחה שכבר עשית, על כל הזרעים ששמת באדמה ואמנם נרקבו, אך הצליחו להפוך בך לפרחים ועצים מלבלבים. את טובה, תביני את זה. כל שבר שהפכת בך לתובנה, הוא בניין שאת כבר גרה בו, בתוך ליבך. בתוך מוחך. בתוך כל מהותך עלי אדמות. 

השלב השלישי והכואב ביותר - תסכימי ללמוד לאט, כי זה הכי מהר שיש 

יש דברים שצריך לעבור דרכם, ואחד מהם הוא הזמן. אין לנו שליטה על הזמן שניתן לנו לתקן, ואין קיצורי דרך שיבשילו את הפרי שבתוכך במינימום זמן. "כי האדם - עץ השדה", כמו העץ, שצריך זמן כדי לתת פריו, כך גם הנשמה. בזמן הזה שאת לבד (לא לבד, אלא עם הקב"ה שמנחה אותך ואוהב אותך על כל מאמץ הכי קטן) תלמדי לסלוח, תלמדי לשחרר, תלמדי לשמוח, תלמדי לנשום ולהסכים להאט את הקצב בדרך לחיים הכל כך 'אינסטנט' שהתרגלת אליהם. זה שלב קשה, אני יודעת. גם אני הייתי שם. אבל חשוב שתביני שהאטה, כל האטה, היא לא בזבוז זמן. להיפך. האטה מלמדת אותך להיות יעילה יותר, להבין שהחיים קצרים ואין זמן להיות עצובה. משיח כבר כאן, תעשי טובה - בואי עם שמלה נקייה, לבנה. לקבל ולהקביל את פניו. 

וגם אם את עכשיו נחה ולא מתקדמת לשום מקום, זה בסדר. למה? כי בזמן המנוחה את מתבוננת, וכשאת מתבוננת את לומדת מהי הדרך שתוביל אותך לאמת שלך, לאמת שבך, ולעומק הזה - שרק ממנו אפשר להוציא את הפירות, והתרופות, והעלים והענפים לבנות מהם עצים נוספים. 

רק מהמקום הזה של לרצות להיות אישה טובה, את כבר שם. אישה טובה מתמסרת, אז תתמסרי כעת למה שה' רוצה ממך - ותבטלתי את הרצון שלך מפני רצונו, עוד קצת ועוד, ועוד ועוד וכמה שהוא ירצה, כי את לא יודעת חשבונות שמיים, ואת לא יודעת מה נעשה בינתיים מהישועה שלך, ואילו 'מטעמים' של דברים טובים מכינים לך ב"ה.

ולסיום, עוד מילה קטנה: אני לא מכירה אותך, אלה. אבל אני מכירה את הדופק המהיר שמתחפש ל'דרייב' ואת הקול בפנים שאומר: 'אולי אם רק אתאמץ עוד קצת, הוא יגיע'. אז תדעי שהעניין הוא בכלל לא בעלך, אלא את. את. את. הפנינה היקרה בתוך צדפה מלוכלכת בזפת שקשה להסיר. העצבות היא זפת, והיא יושבת לנו על הנשמה כשאנחנו רווקות, כמו גם כשאנחנו נשואות - אלא אם כן, נעשה עבודה. אלא אם כן, נתחיל להזיז. אלא אם כן, לא ניכנע לה. את בדרך הנכונה, התחלת כבר לתקן, התחלת כבר לנקות - אל תתייאשי. תלמדי ליהנות מהקצב שה' החליט בשבילך עד לישועה שלך, ויום אחד כשתביטי אחורה, תביני כמה את כל כך אחרת. כל כך שונה ממה שהיה כשרק התחלת את המסע. ואת תאהבי את עצמך, את תאהבי את מה שאת מגלה, את מה שאת רואה, את מה שיש לך או בך, את תאהבי. את תזכי לראות את הישועה מבפנים, לא כי תיקנת הכל. כי מי מאיתנו יכול להגיד שהוא תיקן הכל? משיח בא, ואנחנו עוד לא התחלנו. אבל את בתוך הרצון לתקן, בתוך הרצון להקשיב, לכבד, להישאר. זה זה עצם התיקון.