אם לתינוק במכתב מרגש לרופאת הילדים שלה

פגשתי אותה במקרה, או שלא. 

רופאת הילדים של הבן שלי, שאוטוטו בן 10 חודשים. בפעם הראשונה שהיינו אצלה הוא היה קטנצ'יק בן חמישה חודשים, שאפילו עוד לא ממש זוחל. 

הרבה חששות היו אצורים במפגש המתוכנן איתה, אך הם התמוגגו באחת ברגע שהיא פתחה את הדלת, עם חיוך שמעיד על נשמה ענקית, נשמה שרואה מבעד לסטטוסקופ לא רק את הנתונים היבשים אלא אותנו, כמו שאנחנו, נשמות, כמותה בדיוק. 

וגם עכשיו, כשאני מתיישבת לכתוב לה את המכתב האישי הזה, יש לי דמעות בעיניים. 

ככלות הכל, כמה פעמים כבר יוצא לנו בחיים לפגוש מישהו שבאמת מרכך את הפחדים שלנו, ומצליח, ברגע קטן אחד, להפוך עולם פנימי סוער עם המון דאגות ומחשבות של הורים בתחילת דרכם - לשקט באמת?! את רופאה יקרה, שאת שמך אני בוחרת להשאיר אנונימי מפאת צנעת הפרט, הצלחת. 

אני אמא חרדתית, וככזו, אני אמורה להתרחק אלפי שנות אור מכל מיני מחקרים הזויים שמנבאים מה יהיה עם הילד שלי אם... אבל מכיוון שעולמי הפנימי חובק את המילה הכתובה קרוב-קרוב כבר מגיל צעיר, אני לא באמת יכולה שלא לקרוא מחקרים, שלא ללמוד עליו ועליי בתוך המסע המדהים הזה שנקרא הורות. 

המסע שמתחיל בצעד קטן לאדם שבי, לעבר האנושות שבו. 

כמה חשוב לשמור על האדם הזה אנושי, וכמה חשוב לשמור על האנושות הזו, אדם. עוד לפני שבדקת את בני, חייכת אלינו בעיניים טובות, והרגעת אותנו עם מילים חמות שלא שומעים לעתים קרובות, גם לא מרופאת ילדים. הרופאים בימינו הם אנשים עסוקים. יש להם המון לחץ בתפקיד שלהם, והם צריכים להספיק לראות את כולם, ולהיות נחמדים לכולם - זה כבר סיפור אחר. לתת יחס אנושי לכולם, זו מדרגה נדירה.

לא די בכך שהתכופפת לשחק עם התינוק שלי על הרצפה (!) כשהוא שוטט לך בין הרגליים ומשך בחוטים של המחשב, כשהבטתי בקטן שלי, ראיתי שהוא מביט בך, ודרך המבט שלו הוא לוחש לי: "אמא, את רואה...לא צריך לפחד מהעולם. יש בו גם אנשים טובים מאוד, אנשים שבאמת אכפת להם מאנשים, והם לא נופלים למלכודת הזו של שנאת חינם". 

דרך מבטו של בני יכולתי להרגיש את האג'נדה המקצועית שלך, כמו גם האישית: לומר בעזרת השם זה לא חטא, לחייך לאדם דתי מתוך תחושה של כבוד ולפתח איתו שיחה לבבית זה לא מוקצה מחמת מיאוס, וליפול למכבסת המילים 'קפלן', 'הדרת נשים' ו'מלחמת אחים' - זה הרבה מתחת לרמה. 

דרך מבטו של בני, תינוק בן (עוד לא) עשרה חודשים - יכולתי לראות שבעינייך כולם שווים, כולם אנשים, כולנו בני אדם - וכך בדיוק צריך להיות. 

אנושיות, רופאה יקרה, היא שם המשחק בעולם שלנו, שבו אנחנו כבר קצת פחות משחקים כמו הילדים שהיינו, וקצת יותר חשדנים לגבי מי שמקיף אותנו. כשאנחנו פחות משחקים, אנחנו פחות מתקרבים. כשאנחנו פחות משחקים, אנחנו פחות מכירים. כשאנחנו פחות משחקים, אנחנו כבר לא ילדים. ואולי זה טוב, ואולי גם לא. כי להיות ילדים, לפחות בגיל הכל כך טרי הזה, זה אומר לקבל את כולם, לחייך לכולם, לאהוב את כולם. 

אבל כשפגשנו אותך, משהו במשחק הזה של 'פעם' - חזר. משהו באמון שלנו כלפי העולם שמסביב - התאחה. אולי לא חזר לגמרי, אבל לפחות נפתח סדק.

כשאת מדברת איתנו, זה לא נשמע כמו פרוטוקול. לא מרגיש כמו "שאלות חובה' שצריכים להקליד על המחשב כי אין זמן. כשאת מדברת איתנו, העיניים שלך מדברות, הידיים שלך מרגיעות והנשמה שלך נמצאת – לא רק עם הילד שלי, אלא גם איתי. האמא. החרדתית. הכבדה לעיתים. המתבוננת-מהצד-מדי. זו שקוראת יותר מדי ומפחדת מהכל. יש בי כל כך הרבה עולמות קטנים של דאגה, ואת ידעת לעבור ביניהם בעדינות. לא בביטול, אלא בהכלה. לא בהנחה ש"הכל שטויות", אלא עם הקשבה אמיתית.

הילד שלי בוטח בך. ואני, אמא שלו, מצאתי פתאום במי לבטוח גם - וזה לא מובן מאליו בעולם שממהר להגדיר, לסמן ולסווג אנשים לפי חזותם החיצונית. העולם הזה, שזקוק כל כך לריפוי, נרפא קודם כל במפגש בין נשמה לנשמה, והריפוי הזה לא יכול להיות אלא דרך חוסר שיפוט, הכלה והפריה אמיתיים, כאלה שמסתכלים בגובה העיניים לא כי צריך, אלא כי זה מי שאני. עם חיוך אמיתי, עם לב פתוח, עם אוזניים שומעות - רק ככה אפשר לבנות עולם, וזה בדיוק מה שאנחנו, את ואני, מבקשות עבור הילדים שלנו. 

עולם שהוא קצת שונה ממה שאנחנו רואים כעת, עולם שהוא קצת פחות מזיז הצידה את מי ששונה, וקצת יותר מקבל ומנסה להכיר - אפילו כשזה רחוק מעולם המושגים שלי. המושגים שלי, כשמם כן הם - דברים שהצלחתי להשיג. אבל הרי מסביב יש עוד הרבה שאפשר להשיג, יש עוד הרבה שצריך להבין. המושגים שלי הם מה שאני רציתי להבין, מה שאני רציתי להפוך לקבוע בחיי, מה שאני רציתי להשיג. אז אולי 'כאן קבור הכלב', וכל מה שאנחנו צריכים ליצור עכשיו, רגע לפני ביאת משיח ובניית בית מקדשנו ותפארתנו, הוא קצת לשנות את עולם המושגים שלנו. 

לקבל החלטה שאנחנו משיגים לא רק את המושגים - את מה שקל לנו להבין, להכיל ולקבל, אלא גם את הלא מושגים - מה שרחוק מעולם המושגים שלנו, מה שלעולם, לכאורה, לא יכול להתקרב אלינו, כמו שני קווים מקבילים. 

איך נעשה את זה? פשוט מאוד: נעמיד פנים שאנחנו ילדים, ונשחק יחד. כי למרות שאנחנו כבר מבוגרים, דרך המבט של הבן שלי ראיתי שגם המבוגרים עוד יכולים ללמוד לשחק, ולחיות, וליהנות, ולשמוח, ולמשוך בכבלים (כמו שהבן שלי עשה מתחת לשולחן שלך כשלא ראית) שכובלים אותנו אל דעות פרימיטיביות או קולקטיביות (של הכלל שמושך אותנו אליו בכל הכוח, גם מבלי שנרצה) ולהשתחרר מהם לתמיד. 

תודה על מי שאת: רופאה-נשמה-אמא-ילדה, 

בהוקרה גדולה,
אמא.