הנס שבפנים: איך כל אחת יכולה לזהות את “פך השמן” הפרטי שלה?

כולנו מרגישות לפעמים שהאור שלנו כבה לרגע, שהדרך מסתבכת ושכל מה שרצינו להשיג - רחוק מאי פעם. 

עם זאת, דווקא ברגעים ה'תלושים' הללו, יש לנו הזדמנות לחפש (וגם למצוא, כי הוא שם) את האור הפנימי שלנו. למה לפעמים זה כל כך קשה למצוא אותו? כי בדיוק כמו פך השמן של נס חנוכה - הוא קטן. ניצוץ בתוך ים של חושך שמחכה שנגלה אותו בתוכנו. 

כשאני מביטה אחורה על המסע שלי, אני מגלה שגם ברגעי החושך הגדולים ביותר שידעתי, היה ניצוץ. משהו קטן שחיכה בצד בשקט, שהיה מלא במשהו שרק הייתי צריכה לקחת ולהשתמש בו לטובתי, בדיוק כמו השמן. 

הקב"ה תמיד נותן אור, אבל הוא מצווה עלינו לא להסתכל על האור מרחוק ולא לעשות כלום, אלא להתקרב, להעז, להרים את היד ולקחת את ה'חומר' הזה, במקרה של חנוכה זה שמן, ולהדליק איתו כלי אחר כדי שיהיה אור. גם אנחנו, כמו אותה יד שנשלחה אל פך השמן, צריכות לעשות פעולה פיזית כדי להאיר את האור, כי לזכות בו. 

זה לא מספיק להביט בו ולדעת שהוא שם. 

כל אחת מאיתנו, אישה באשר היא אישה, נושאת בתוכה פך קטן, עם שמן. את החומר כבר יש לך, כבר יש בך - בעצם הנשמה שלך שהיא חלק אלו-ק ממעל, ועכשיו את רק צריכה לחפש את הדרך שלך להאיר, ואת הכלי שבאמצעותו את צריכה לזכות באור הייחודי לך: לכולנו יש תפקידים שונים בעולם, כולנו אור שונה בעולם - אחת מדליקה בעזרת אבוקות, השנייה מדליקה נרות שעווה. אחת מדליקה נרות שמן זית טהור והאחרת מסתפקת בשפשוף של אבן צור. הדרך שלנו להאיר היא לגמרי שלנו, לגמרי אינדיבידואלית לכלים שקיבלנו מהבורא, לצורך הייעוד שלנו כאן. 

איך נדע מהו פך השמן שלנו?

אז כדי לגלות את פך השמן, צריך רגע של עצירה. לעצור ולחפש בתוך ים של שקרים, את האמת שלי. 

באמת הזו אני זוכרת בדיוק מי אני למרות הקולות המבלבלים שבאים מן החוץ, כשהעולם שמסביבי מנסה להכתיב לי מי אני או מה אני רוצה להיות. האמת הזו מתגלה בין נשימה לנשימה שאני לוקחת, בין מבט למבט שאני מביטה בעולם הזה, גם על דברים הכי שטחיים שיכולים להיות. 

ומתי האור שבפך הקטן מתלקח?

שימי לב למילה - מתלקח. יש פה כמה פירושים שהתחדשתי בהם הרגע על השורש מת - לקח

א) אנחנו מתים לקחת את מה ששלנו, את האור הזה שמחכה להפציע בעולם. אבל מאיפה???

ב) מה קורה לאור הזה אם אנחנו לא לוקחים אותו? לפעמים הוא מת בתוך עצמו. אם רצית להיות זמרת וזה היה החלום שבער בך כל החיים ובמקום זה הפכת לגננת, האור הזה דעך. 

ג) מת -לקחת את עצמו בחזרה אליו: לפעמים, האור שבפנים מתפזר, מתפורר ונשמט בין האחריות שיש לנו בתפקידי החיים השונים: משפחה, עבודה, זוגיות, מטלות... והאור שלך איפה בתוך כל זה? הוא מת לקחת את עצמו אל תוכו, להיאסף עם כל החלקים שהפכו להיות טכניים מדי, וקצת שכחו בהם אותך. 

ד) מת - להילקח: האור שבנו רוצה כבר, משווע, מת להילקח למקום גבוה יותר: הוא רוצה שירימו אותו, שיכירו בו, שייתנו לו במה. הוא מת לצאת מהפינה החשוכה שבה חיכה מאות שנים, ולהיות משהו שאפשר לראות מבחוץ. זה אור שצועק לך בשקט בהמולת החיים: 'קחי אותי, תעלי אותי מדרגה, תראי אותי, תני לי חיים, תני לי אישור לבעוט את עצמי החוצה כדי שאנשים יראו כמה יפה וטובה וגדולה את במעשייך'. 

כמה את נותנת ונותנת מעצמך, עד שנפער בתוכך אותו חלל קטן שמרגיש ריק, ורוצה לא רק שימלאו אותו אלא גם שיכניסו בו התלקחות פנימית מחודשת. ההתלקחות הפנימית הזו מתרחשת רק כשאנחנו מחליטות לקחת בחזרה את מה שנגזל מאיתנו בלי שנשים לב: זמן, אנרגיה, חלומות לא ממומשים, שאיפות שזנחנו בצד ואפילו את הקול שלנו, הילדותי והדק שאמר, ולחש וצעק: 'אני רוצה להיות...'

הקול הזה גם הוא מת שתלמדי את הלקח (מת - לקח). תלמדי את השיעור של לזכור מי את, על מה חלמת, מה רצית, למה שאפת ומה נגזל ממך. תסכימי להשמיע את הקול הזה בתוכך, לא לפחד מכוחות שאת לא מכירה, להסכים לגלות שאת גדולה - אולי הרבה יותר ממה שחשבת או הסכמת לראות. האש חיה, אבל מישהו צריך לתת לה שם כדי שתוכל להתקיים בעולם. יש חלומות שמתים להיחשף, מתים לקבל הגדרה. וברגע שנותנים להם שם, החיים שלהם מתחילים. ברגע שמכריזים עליהם בקול, הם מתלקחים - לא רק בוערים אלא גם נלקחים למקום אחר, גבוה יותר. 

רצון להתלקח הוא רצון להתבלט, לבלוט מעל פני השטח - ואישה שמתלקחת מבפנים, רוצה שיראו מה שיש לה לתת מבחוץ. אנחנו לא מחפשות את מחיאות הכפיים או האישורים שהאור שלנו מספיק טוב, אנחנו פשוט רוצות לשחרר את הניצוץ כדי שייצא להיות מי שהוא נברא להיות - אור גדול. כשהוא בתוכנו, אנחנו לא יכולות לעזור לו להיות מה שהוא, מה שהוא נולד להיות. בדיוק כמו ילד שמחזיק לאמא בשמלה בעוד שהוא צריך ללכת, לצאת מהמוכר אל העולם הגדול, לנסות, להתרגש, להכיר דברים חדשים, להתהוות. 

כך נולד קיום. 

וזה בדיוק מה שאני מאחלת לנו בחנוכה הזה - לא רק שנצליח לשחרר את כל הקולות מתוכנו, אלא שנצליח לעצור לרגע, לשאול את עצמנו באמת - מה בוער בתוכי כרגע, מה משמר אצלי את התקווה, מה משמח אותי, מה אני באמת רוצה שיקרה בחיים שלי? ושם, הרחק ממרכז הבמה, איפה שהאורות בכלל לא מאירים עליו ואף קול לא מבלבל אותו, הקול שלך יכול להיות אמיתי לרגע. קחי אותו, הרגישי אותו מתמולל בין האצבעות, ורק אז תחליטי:

מה את רוצה להיות כשתהיי. 

גדולה.