"היא תקועה על השידוך שהציעו לה מזמן, והוא כבר התחתן. מה לעשות?"

השבוע קיבלתי מייל טעון, אחד מני רבים שאני מקבלת מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה. 

את המייל כתבה רחל (שם בדוי) שהציגה עצמה כאם לבחורה בת 37 ש"כבר לא ילדה", אבל בכל זאת, לדבריה, מתנהגת כמו ילדה. "אני מבינה שלהיות במצב שלה זה לא דבר פשוט. בכל זאת, יש עליה הרבה עומס של עבודה כמנהלת חשבונות בחברה גדולה, תפקיד עם הרבה לחץ. ואם תוסיפי לזה את הרצון שלה להתחתן שבכל זאת לא מתממש - זה קשה".

ובכל זאת, מגלה לי האמא, יש לילדה הזאת סוד. סוד שאותו היא סיפרה רק לאמה, סוד שהולך איתה במשך שנים ולא מרפה. 

"אני יודעת שסודות לא מגלים", כתבה לי אמה בחשש, אבל הודתה בפניי שהיא הייתה מוכרחה לעשות את זה כך, מפאת הדאגה לבתה. ואז היא גילתה לי את הסוד, וביקשה שאכתוב על כך טור כדי להציל "לא רק את הבת שלי, אלא גם את כל הבנות שנמצאות במצבה, שיפתחו את העיניים ויפסיקו לבכות על מה שלא שייך להן".

הסוד היה שבתה לא מפסיקה לחשוב ולהתגעגע לשידוך שהיה לה לפני כחמש שנים - למרות שהבחור כבר התחתן. 

ובנקודה הזו, ידעתי שאני לא מסתפקת במה שנכתב, אלא פשוט מצלצלת אל האמא, ונוברת עוד קצת כדי להבין את עומק הבעיה. "כבר כמעט שנתיים שהיא לא יוצאת כמעט לשידוכים", מסבירה לי האם בשיחתנו. "היא ממש תקועה על הבחור הזה, כאילו הוא הבחור היחידי עלי אדמות. אני כבר לא יודעת מה לעשות. ניסיתי לדבר אל לבה בכל דרך אפשרית, ניסיתי להסביר לה שאם הוא התחתן הוא לא שלה - אבל אין. הדברים שלי נופלים על אוזניים אטומות. כאילו היא לא רוצה לשמוע ולא רוצה להבין. אני לא יודעת מה לעשות. אולי את, בניסיון שעברת, תוכלי לשפוך אור על הניסיון הזה שלה. אני מציעה לה כל הזמן שידוכים, אבל היא מפרשת את זה כאילו אני דוחקת בה להתחתן, ואני לא. אני בסך הכל רוצה שהיא תמשיך בחייה, ותפסיק להיתקע על הבחור הזה".

זה נגמר ועם כל הקושי שבזה, צריכים להמשיך הלאה

מעניין שהיא פנתה דווקא אליי, שהייתי לא פעם בסיטואציות זהות. "את היית כל כך הרבה זמן בשידוכים", אמרה לי האם. "זה מעניין אותי לדעת מה את חושבת על זה?".

"להתבונן מהצד ולתת עצות - זו לא חוכמה", אמרתי לה. "בכל זאת, אני לא מכירה את הבחור ולא את הבת שלך. אני יכולה לומר דברים בצורה כללית, על סמך הניסיון שלי בלבד, בתקווה שהדברים יצליחו לעורר את לב קוראיהם". אבל את הדברים שלי בחרתי לחלק לשניים, כמסר גם לאם וגם לבת, כי לשתיהן לדעתי יש תפקיד בתוך הניסיון הלא פשוט הזה. 

המסר שלי לבת של אותה אישה יקרה ואם אמיצה הוא שלפעמים, צריך לעצור ולהקשיב לגדולים ממך. להקשיב לגדולים לא משום שהם גדולים בגיל, אלא משום שהם גדולים בניסיון החיים שלהם ובתובנות שהופקו לצדם. בעיניים שלך, לבחור הזה אין תחליף. את זוכרת איך הוא היה נעים בשידוך שלכם, איך הוא דיבר אלייך יפה, איך הוא נתן לך להרגיש שזה צועד לכיוון חתונה - ובכל זאת, השידוך ביניכם נגמר לבסוף. 

זה לא משנה מה גרם לזה לקרות. 

הנקודה התחתונה היא שזה קרה, ושזה נגמר ועם כל הקושי שבזה, צריכים להמשיך הלאה. למה? כי זה רצון השם, ואם את מאמינה בהשם - את חייבת להרפות. 'הרפו ודעו כי אני השם'. לפעמים צריך לדעת להרפות, ולהרפות כדי לדעת. יום אחד, את תדעי למה נדרשה ממך עבודת ההרפיה. יום אחד, כשתפגשי בזיווג האמיתי שלך ותקימי את הבית שלך, את תביני את כל הדברים הבלתי מובנים שהשם עושה איתך היום. יום אחד, הכל יהיה ברור לך. 

למה את מתעקשת לנבור איפה שלא תמצאי דבר, מלבד ריח לא נעים?

אני יודעת שזה קשה. מי כמוני יודעת? 

אבל אני גם יודעת עוד דבר: אני יודעת שכל מה שהשם עשה איתי, היה לטובה. אני יודעת שכל מה שרציתי בו ולא רצה בי בחזרה, פשוט לא היה שלי. אני יודעת שבסופו של מסע קיבלתי את מה שהכי טוב בשבילי, ומה הטעם בכלל לסובב את הראש אחורנית, אל העבר? תביני, כשאת מסתובבת אל העבר, את לא באמת נותנת הזדמנות להווה, לעתיד.

את כל הזמן עסוקה במה שאין לך, במקום לראות מה יש לך, ואדם שכל הזמן עסוק במה שאין לו, יכול בקלות לרדת לדיוטה התחתונה ביותר של מחשבות שליליות על עצמו ועל אחרים, שהן תחילת ההרס העצמי. 

איך יכול להיות שאת לא נפגשת עם אף אחד במשך שנתיים? איך קורה מצב שאת מתרפקת על זיכרון משידוך עם אדם שכבר התחתן? הלא כבחורה מאמינה, חזקה עלייך שתביני שאם הוא התחתן - אז הוא לא שלך. למה את מתעקשת לנבור איפה שלא תמצאי דבר, מלבד ריח לא נעים? תקומי על ארבע רגלייך (שתיים שלך, ושתיים רוחניות שהולכות איתך מבלי שאת רואה, ומפלסות לך את הדרך בתוך הניסיון הזה), תזקפי את גבך ומלוא קומתך ותפארתך, ותקפצי מעל הניסיון הזה כמו שרק את יודעת. כמו חתולה מיומנת שחטפה עשרות מכות על גבה, ובכל זאת תמיד יודעת לקום, להזדקף ולהמשיך ללכת. 

כשאמא שלך מציעה לך לצאת לשידוכים, היא לא באמת מתכוונת לדחוק בך שתתחתני. היא כן רוצה לעזור לך למצוא את מה ששלך, ולשכוח את מה שלא שלך. תסלחי לה, תביני אותה ואם את לא רוצה שהשידוכים יבואו ממנה, אז תסבירי לה בנועם ובצורה יפה, שאת מסתדרת לבד. 

ולסיום, גם לך אמא יקרה אני רוצה להגיד דבר מה: זה יפה שאת דואגת ומנסה לעזור, אבל תזכרי שלפעמים, העזרה הגדולה ביותר שאת יכולה לתת לבת שלך, היא פשוט לשדר הבנה ואמפתיה. בנות רווקות זקוקות לכמויות מהן. את יכולה כמובן להתעניין בעדינות מה קורה עם השידוכים, אבל היא לא תמיד תספר ותשתף, וצריך להכיל את זה.

אם היא בכל זאת שיתפה וסיפרה, את צריכה לקחת את המידע הזה ולהחזיק בו כמו שמחזיקים בובת חרסינה, לבל תישבר. הרגישות שלנו בנסיונות מעין אלו גואה ומגיעה עד לשמיים לפעמים, וכל מה שאנחנו צריכות כדי לעבור את הניסיון הזה בשפיות, הוא זמן והרבה הרבה תפילות. אף אחת לא רוצה לזמן אליה דברים שלא שלה. כל אחת הייתה רוצה למצוא את הזיווג שלה, ורק שלה. אבל זה קשה, במיוחד כשהדרך מתארכת והישועה לא נראית באופק - בדיוק שם צריכים רגישות, רגישות, ועוד רגישות. 

תגידי מילים יפות ומחזקות. 

תפרגני במתנות קטנות מדי פעם בפעם. 

תנסי להרים את המורל, ואם את מרגישה שאת לא יכולה, פשוט 'תזרקי' את זה על השם בתפילה.

הוא כבר יידע מה לעשות עם זה. בהצלחה.