שמחה במסכה: איך רווקה יכולה לשמוח בפורים גם כשהדבר הכי בסיסי בחיים - חסר לה?

ברווקותי, פורים תמיד היה חג מורכב עבורי. 

מצד אחד שמחה כל כך גדולה עם רעש ברחובות, משלוחי מנות איש לרעהו, תחפושות יפות שפותחות את הלב וצחוק מתגלגל בכל מקום, ומצד שני - אני. עם מין שקט מעצבן כזה בלב, שאף רעש לא באמת מצליח לכסות. 

שקט של תבוסה. 

"אבל תשמחי, מה יש לך? כל כך קשה לך יום אחד בשנה להתחפש לשמחה?", הייתי אומרת לעצמי בשקט, בלי שאף אחד ישמע. וזה היה קשה לשמוח באמת - מהבפנוכו. כן, כלפי חוץ עטיתי מסיכות של חיוכים וצחוקים, והיו אפילו אביזרים מנצנצים. מי שהביט בי יכול היה לראות את השמחה בהתגלמותה, אבל החלק הפנימי שבלב... היה רחוק משם אלפי שנות אור. אז נכון, אני מחייכת, צוחקת, לבושה בתחפושת שמרימה את האווירה, אבל התחפושת האמיתית שלבשתי עליי - הייתה השמחה. שיחקתי תפקיד שבשביל לשחק אותו, כך לימדו אותי, צריך לצחוק ולחייך. 

ראיתם פעם ליצן עצוב שהוא שמח בפנימיות שלו? אין דבר כזה. זה או שאתה ליצן שמח, או שאתה עצוב. בלי הליצן. כשהלב מרגיש שחסר לו הדבר הכי בסיסי בעולם - מישהו שימלא אותו, מישהו שיראה אותו, מישהו שישמח בו, מישהו שאפשר לעשות איתו את כל המצוות כולן - הוא לא יכול באמת לשמוח. 

או שכך לפחות חשבתי. 

ואתן יודעות מה? יותר עצוב מהליצן העצוב הוא העובדה שאף אחד לא מלמד אותנו ששמחה היא חובה, בלי קשר למה שיש לך או אין לך בחיים. אף אחד לא מלמד אותנו ששמחה, שהיא רק חלק משורת מצוות שחייבים לקיים - היא משהו שכבר קיים בנו באופן פנימי ומושלם, ורק צריך להיזכר באיזה מדף מאובק השארנו אותה אי שם בילדות, ביחד עם שקית התחפושות והמסיכות. 

"כשהיינו ילדים, לא חשבנו יותר מדי על מה שמסתתר מאחורי המסיכות"

כשאנחנו גדלות, אנחנו שוכחות לשמוח. נקודה. עם או בלי קשר לפורים. 

זו לא ציניות, אלא אמת עמוקה שבוערת לכל רווקה באשר היא, בתוכה פנימה. התרגלנו לחשוב שבשביל לשמוח - צריך סיבה, אבל ההפך הוא הנכון. השמחה היא הסיבה לקום בבוקר, היא הסיבה לחיות, היא הסיבה להילחם על כל מה שעוד חשוב לנו, היא הסיבה להמשיך להתמודד. השמחה היא הכל, והיא גם הקול - השופר שלנו בעולם, שקורא לנו לשפר את מעשינו. 

בברסלב נהוג לדייק אדם בדרכו הרוחנית ('נחפשה דרכינו - ונחקורה', תיכף נגיע לחידוש מעניין על זה) ולומר לו שיש דרך לדעת האם הוא בכיוון מבחינה רוחנית או לא. אם הוא בשמחה, שיידע שהוא בכיוון. יכול להיות שהוא עדיין לא מקיים את כל המצוות מפאת עייפות החומר או חוסר ידע, אבל השמחה היא היא המצפן שלו לדעת אם הוא בדרך הנכונה, ואם הוא עצוב - שוב, לא משנה מאיזו סיבה, הוא איבד את הכיוון. הוא צריך לחזור בחזרה. 

כשהיינו ילדים, לא חשבנו יותר מדי על מה שמסתתר מאחורי המסיכות. ידענו לצחוק על זה, כשראינו עיניים מפחידות יוצאות משני החורים... 

בבגרות, אותן עיניים, שמביטות עלינו הפעם ללא המסיכה, מפחידות אותנו. מתי בפעם האחרונה אמרת לעצמך בשידוכים שזוג העיניים של הבחור שיושב מולך, הן עיניים טובות, גם אם הן לא מיועדות להביט בך?

"היא השליחה שנבחרה משמיים להיות 'בן הזוג' שלך עכשיו"

יש דברים שלא נועדו להיות, נקודה. והשידוך הזה, כמה שהוא אולי נראה לך טוב ויפה ונחמד עבורך - הוא פשוט לא בשבילך. אז נכון שהוא מרגיש לך אמיתי, אבל יש כאן מסיכה. גם אם את לא רואה אותה, הוא מחופש. הוא אולי מדבר אלייך בדברים מסוימים, בקו החשיבה שלו, באיך שהוא מדבר, בעולם הרוחני שלו, ואת רוצה. את מתלהבת. את חולמת על הרגע שזה יהיה זה. 

אבל זה עדיין לא. 

אויש, איך שזה קשה לשמוח אז. 

אבל זו החובה שלך, ומחובה לא מתנערים. בדיוק כמו שאת לא מתנערת מחובה בעבודה, כי את יודעת שמשלמים לך בשביל זה. גם בשמיים משלמים לך כדי שתהיי בשמחה עד לרגע שבו זה יהיה שלך - אבל את התשלום את תקבלי בסוף, באיכות הבעל שלך. ונכון שיש רגע כזה בפורים שבו עולה השאלה הפנימית איך להיות בשמחה כשמשהו כל כך מהותי עדיין חסר, ולא סתם חסר, אלא חסר כבר שנים. 

אבל בדיוק כאן, כמדומני, טמון אחד הסודות הגדולים של פורים, שאף אחד כמעט לא אומר בקול: שמחה יהודית איננה תוצאה של שלמות במה שהצלחתי להשיג, אלא בניית אמון ביני לבין הקב"ה, קשר טוב ביני לבינו, בדרך לדבר הזה. 

כי מי ציווה אותך להיות בשמחה גם כשאת לבד? אבא שלך, שיודע מה הכי טוב לך. את יכולה כמובן תמיד לבחור ללכת בדרך שלך ולהיות עצובה, אבל לעצבות יש מחיר, ואת צריכה לוודא שיש לך מספיק 'כסף' (או כוח לעמוד בניסיונות) לשלם עבורה. ועצתי לך, אל תבחני את הגבולות שלך כשזה נוגע לעצבות. עדיף שתבחרי בשמחה, כי היא לפחות משלמת במזומן, באותו רגע. היא לא תלין את השכר שלך, ולא תגזול אותך כמו שהעצבות עושה. תמיד. 

תשמחי עליה, על השמחה שלך - וגם תסמכי עליה, שהיא השליחה שנבחרה משמיים להיות 'בן הזוג' שלך עכשיו. 

"לא מתי זה יקרה גם אצלי, אלא איך אני חיה עם עצמי ובתוך עצמי - עד שזה קורה"

כולנו מחפשות דרך, 'נחפשה דרכינו, ונחקורה', כותב הפסוק. והחידוש שלי על כך: אם כבר את בדרך, אז תחפשי - לא רק את מה ששלך, אלא גם את מה שלא שלך, תחפשי אותו - כמו שמחפשים ילד בפורים. תלבישי את מה שלא שלך בשמלה לבנה, ותראי איך הוא שלך. לא, לא המשודך הזה שאת כל כך רוצה שיגיד את הכן. הוא לא האישיו. את האישיו. גם אם עכשיו את לא שמחה, תלבישי את העצבות בשמלה לבנה של שמחה, ותחפשי אותה לכלה על הדרך. 

ועזבי אותך מחקירות (ונחקורה). אל תשאלי את הקב"ה יותר מדי שאלות, אל תנסי להבין, כי הרבה פעמים - לא תצליחי. לקב"ה יש תוכנית מיוחדת עבורך, בדיוק כמו שהייתה לו עבורי שחיכיתי לזיווגי 17 שנה ולבן שלי עוד 5 שנים. 

את רוצה שמחת פורים אמיתית? במקום לחפש שמחה גדולה תבחרי באיזו שמחה קטנה. רגע אחד של אמת, שיחה טובה, שיר שמרגש אותך או סיבה לצחוק צחוק אמיתי. תזכרי ששמחה ברווקות, נבנית מטיפות - לא טיפות של דמעות, אלא אם כן את מתפללת עליה בדמעות. תאספי עוד טיפה ועוד אחת של טוב, ותיזהרי מהשוואות לאחרים. אל תחפשי תחפושות שלא שייכות לך. 

בזמן שאת מתחפשת, תזכרי שהתחפושת יכולה להפוך לכלי ריפוי והעצמה. אם תבחרי בתחפושת עם משמעות (כמוני שהתחפשתי לאיש-טבח-שמו), משהו שמדגיש את מי שאת רוצה להיות (כלה) ולא את מה שחסר לך - תגלי שפורים הוא תרגול נהדר לאמץ בדיוק את הזהות שאת רוצה. פורים הוא חג ה'היפוכים' (ונהפוך הוא) ולעיתים ההיפוך הגדול ביותר הוא פנימי. 

במקום לשאול את עצמך 'למה אני עדיין לא נשואה', תשאלי את עצמך: 'איך אני נהיית הגרסה הטובה ביותר לעצמי, גם כשאני רווקה'. לא מתי זה יקרה גם אצלי, אלא איך אני חיה עם עצמי ובתוך עצמי - עד שזה קורה. 

תזכרי שעצמך, הוא עצמאותך - הוא הבית שלך עוד הרבה לפני שהבעל מגיע. 

והוא יגיע, אבל הצמיחה שקורית ברווקות, העומק, התפילות והבנייה הפנימית - זה מה שתביאי איתך לזוגיות ולבית שתקימי. מי שלמדה להפוך את הלבד שלה לשמחה - תדע להיות שמחה גם בתוך ביתה, ומי שלא, יהיה לה מאוד קשה למצוא את השמחה הזו גם כשהיא תהיה נשואה. מי שחיכתה יודעת להעריך דברים אחרת. מי שהתפללה יודעת לראות עומק שאחרים מפספסים.

ואם יש תפילה אחת שרווקה יכולה לקחת לפורים, זו התפילה על הלב, שלא משנה מה יש לו או אין לו, לא משנה מי רואה אותו ומי לא - הוא לעולם לא מתייאש מהשמחה שלו על עצמו, על מי שהוא, וכן, אפילו על מה שעדיין חסר לו. 

פורים שמח