"מרגישה שאני צריכה לבקש רשות לנשום": רווקה, תעצרי, זה הגבול שלך

"אני רווקה בת 31 וגרה אצל ההורים עם שתי האחיות שמעלי שגם רווקות. אני מאוד מאוד מאוד מותשת מהחיים, זה לא דווקא שידוכים, אלא הרבה דברים שעברתי במשפחה ועם המשפחה, וכל מה שאני רוצה זה קצת מנוחה ושלווה, אבל מרגישה שאני צריכה לבקש רשות לנשום. כולם אומרים שנישואין זו עבודה, שאני צריכה למצוא היום את השמחה בליבי כי האושר לא מחכה דווקא שם, אלא עושים את זה כי צריך כי זה העתיד. הרבה אני שומעת מחברות שזה לא קל וגם רואה את זה עליהן. כמובן שאני רוצה בעזרת ה' להקים משפחה ויש פחד נורא שאני אשאר חלילה לבד, אבל כשאני כ"כ מותשת מהחיים אני חושבת למה להתחתן?

אני יודעת שגם את היית רווקה עד גיל מאוחר, אז רציתי לשאול (אני מקווה שזה בסדר) האם מחכה שם אושר? האם בעזרת ה' יכול להיות שם שלווה ומנוחה? האם יש לרווקה בור שרק נישואין יכול למלא? או שזה רק נראה לי כך כי אני רוצה לברוח ממה שאני מתמודדת היום עם המשפחה?

לא כל-כך הצלחתי למצוא את המילים להסביר את עצמי אז אני מקווה שתביני מה הכוונה". 

התשובה שלי היא לא קלה, אבל בינינו, מה כן קל בחיים האלה?

אני לא בעד פתרונות מהירים, זבנג וגמרנו. אין דבר כזה בחיים האמיתיים. החיים האמיתיים דורשים סבלנות, התבוננות, התבודדות ושינוי, לפעמים אפילו מספר שינויים בזה אחר זה. 

הקשבתי לשקט המתוח שבין המילים שלך, ונתתי לו להדהד בתוכי ואני מבינה אותך. אני מרגישה שההווה סוגר עלייך ושאת חיה 'על הולד' בתוך בית שלא מכיל את מידות הנפש שלך, ומותר. מותר לך להיות עייפה, אבל אסור לך לחשוב שהעייפות שלך היא חולשה. גם נשים נשואות מתעייפות, והעייפות הזו היא רק הוכחה ועדות לכך שאנחנו מחזיקות מעמד המון זמן. 

מגיל צעיר מאוד מכינים אותנו בתהליך הסוציאליזציה לתפקיד שלנו כרעיות ואימהות, ואין ספק שאת כבר הגעת לגיל שבו הנפש שלך משוועת לטריטוריה משלה - הלב הוא זה שצריך את הפרטיות שלו, השאלה החשובה שצריכה להישאל כאן היא לא 'האם בבית שלך כנשואה יכולה להיות שלווה', אלא איפה השלווה שלך כבר עכשיו? איפה המנוחה והשמחה שלך, כבר כעת, גם בתוך החוסר הכי גדול שלך בחיים?

אולי זאת נשמעת קלישאה, אבל האמיני לי - האושר שלנו לא תלוי באדם אחר או במצב אחר. האושר שלנו תלוי בקבלת החלטה חד סיטרית שאין לה אפשרות לעשות סיבוב פרסה. דמייני שאת נוהגת על הכביש המהיר, ויש עליו קו הפרדה. את חייבת להמשיך לנסוע, אין מקום להתחרט - מה תעשי? תיכנסי חלילה עם הרכב בתוך קו ההפרדה? 

האנלוגיה ברורה. 

"נישואין הם לא "עיר מקלט" שמוחקת את משקעי העבר"

כשאין ברירה, כשאת על הכביש המהיר בדרך לאן שהקב"ה רוצה אותך - את חייבת להמשיך בנסיעה, והבחירה כעת בידייך האם לחייך אל הנסיעה הזו, לשים איזה שיר ברדיו ולשיר ולרקוד אותה, או חלילה לבכות את החיים שלך ולהיות בדיכאון עד לשנייה שאת יוצאת מהכביש המהיר. תני לי לשאול אותך משהו - האם הבית שאת רוצה לבנות הוא באמת בית, או מקלט לברוח אליו מהמציאות שלך כרגע?

איך את רואה את הבית שתקימי ב"ה? את שואלת אם הנישואין יביאו איתם את השלווה המיוחלת, אבל תעצרי. תתבונני. כי מה שאת עוברת ברווקות ואיך שאת עוברת ברווקות, הוא חלק מהנישואין ממש. אם לא תלמדי לעמוד לבד מול סערות החיים ולהשקיט אותן בתוכך, אם לא תלמדי לתת לך בתוכך 'עיר מקלט', איך תדעי לעשות זאת כשזה יהיה יותר קשה, כשעוד אדם יצטרף אל חייך ובהמשך גם עוד נשמות, של ילדיכם?

נישואין הם לא "עיר מקלט" שמוחקת את משקעי העבר, והם בטח לא כדור הרגעה. הם כן יכולים להיות קרקע - אם האנשים שפועלים בתוכם מספיק יציבים, היא תהיה קרקע יציבה. אם לא, אז גם שם נכונה עבודה. השלווה הזו שאת מדברת עליה קיימת, היא אפשרית, אבל היא לא נובעת מהטבעת שעל האצבע, אלא מהיכולת שלך (אפילו כבר עכשיו, ברווקות) לבנות לך מרחב שבו מותר לך פשוט להיות. מותר לך להשמיע, מותר לך לבטא, מותר לך לשמוח במי שאת עכשיו. זה מותר. את אולי חסרה, אבל החוסר הזה לא מגדיר את מי שאת באמת, אסור שהוא יגדיר את מי שאת באמת. 

"אל תחכי לחתונה כדי להתחיל לנשום. השלווה שאת מחפשת צריכה להתחיל לנבוט אצלך כבר עכשיו"

אז נכון שיש בורות שרק זוגיות יכולה למלא - כי לכולנו יש צורך בשייכות, באינטימיות וביצירת חיים חדשים. זה צורך בריא וקדוש, ואל תפסיקי לחכות לו ולהתפלל עליו. אבל יש גם בורות אחרים שנפערו בגלל שנים של ביטול עצמי או מתחים ישנים, ששום אדם בעולם לא יוכל למלא ולסתום - חוץ ממך בעצמך. אם תצפי מבן הזוג להיות ה"מושיע" שיחלץ אותך מהעייפות, את עלולה להעמיס על הקשר משקל שהוא לא יוכל לשאת. 

הנישואין הם לא סוף המסע, הם תחילתה של דרך חדשה, שגם בה יש עליות ומורדות. הפחד להישאר לבד הוא פחד אנושי ומובן, במיוחד כשהשעון מתקתק והסביבה לוחצת, אבל הפחד הוא 'יועץ' גרוע. הוא גורם לנו להתפשר על המהות בשביל השקט הרגעי, אבל אני רוצה להציע לך זווית אחרת: אל תחכי לחתונה כדי להתחיל לנשום. השלווה שאת מחפשת צריכה להתחיל לנבוט אצלך כבר עכשיו, בתוך התנאים הקיימים. אולי זה אומר למצוא לעצמך "איים" של שקט בתוך השבוע, אולי זה אומר להציב גבולות ברורים יותר בבית ההורים, ואולי זה פשוט להבין שאת לא "בדיעבד" של החיים. את החיים עצמם, כאן ועכשיו.

לסיום, אהובה, האושר שאת מחפשת אינו אשליה. הוא מחכה לך. אבל הוא לא מחכה לך כפרס על כך שתשרדי את התקופה הזו, אלא כצמיחה מתוך הבחירה שלך לראות את עצמך כבר היום. אל תבחרי מתוך בריחה, תבחרי מתוך רצון לבנות. אל תרוצי אל הנישואין כדי שמישהו יציל אותך, אלא כדי שתוכלי סוף סוף להעניק את הטוב שבך למישהו שראוי לו, מתוך מקום של מלאות ולא רק של חסר.

מאחלת לך שתמצאי את המנוחה עוד לפני שתמצאי את הנחלה, וכשתגיעי לנחלה, שהיא תהיה מוארת לך בכל התובנות שאספת בדרך, עד שהגעת אליה.