למה הנפש מתכווצת דווקא כשמתחיל להיות לנו טוב?

יש רגעים שבהם הכול מתחיל להסתדר לנו בדיוק כמו שחלמנו, הכול אמור להיות טוב יותר. פתאום יש לנו קצת שקט, אולי אפילו איזו שמחה קטנה שמתגנבת אל הלב אחרי שהצלחנו להתקדם באיזה צעד לעבר חלום ישן, ודווקא אז משהו בפנים מתכווץ. זו תחושה דקה, כמעט לא ברורה, כזו שיכולה להביא אותנו לשאלה: מה קרה לי בתוכי עכשיו? מה אני באמת מרגישה? זה כאילו הנפש לא מצליחה להאמין למה שקרה כאן, להתחבר לרגע הזה עד הסוף.

ואין סיבה נראית לעין למה זה קורה, אבל משהו בתוכנו, דווקא כשהכול בשיא הרגוע והטוב שלו, נשאר דרוך. למה זה קורה? הראש והמחשבה יידעו להסביר. הם יגידו שאין שום דבר שמאיים עלינו ואין כרגע ממה לחשוש, אבל הנפש הרבה יותר עמוקה מזה. היא צריכה תשובות אחרות, כי היא לא פועלת רק לפי ההיגיון. היא פועלת לפי הזיכרון.

למה היא לא מאמינה לרגע הזה שבו הכל טוב?

פשוט מאוד: כי היא זוכרת חוויות שנצרבו בתודעה שלה, שסימנו לה שכשטוב - זה סימן שהלא טוב עומד להגיע. 

האם זה נכון? האם באמת כל מה הטוב שאנחנו אוחזות בידינו עתיד להישבר ולא להחזיק מעמד חלילה? האם זה תלוי בנו, ואם כן, במה בדיוק זה תלוי? איך אנחנו עושים תיקון לחוויות שעברנו, באופן כזה שלא נפחד מהטוב, ולא נחשוב מיד על הלא טוב שאולי יגיע אחריו?

מה צריך כדי להחליף רגש ברגש? אין כאן נוסחת פלא 

המקומות הללו בנפש כל כך חמקמקים, וזה קורה לכולנו - הרווקה שיצאה לשידוך טוב ומיד אחר כך חושבת מחשבה כמו 'אבל מה אם הוא יתקשר עכשיו ויגיד שזה לא מתאים', 'אבל למה שהוא ירצה דווקא אותי', 'אבל בטח הוא מחפש סוג אחר לגמרי של נשים וזו רק הצגה'. 

או אצל הנשואה, שהכל טוב בשלום הבית שלה עם בעלה, אבל עשויה לחשוב 'אולי הוא לא אוהב אותי', 'אולי הוא בחר אותי כי לא היה משהו אחר בנמצא', 'אולי הוא טעה בבחירה שלו', וכדומה. 

מה שבטוח הוא, שממחשבות כאלה אסור לנו להתעלם. 

רבי נחמן אומר שאין שתי מחשבות שדרות בכפיפה אחת - זאת אומרת שאם חושבים מחשבה לא טובה, חייבים להחליף אותה באחרת. אוקיי, החלפנו מחשבה. עכשיו מה עושים עם החוויה? איך אפשר לנקות אותה מהרגש השלילי הכל כך חזק שנשאר ממנה (רשימו)?

אז גם כאן, אין נוסחת פלא לדעתי. 

מה שצריכים כדי להחליף רגש ברגש, הוא פשוט לחוות חוויות חדשות, שינקו לאט לאט את החוויות הישנות שהרגש השלילי שבהן, נצרב בתודעה שלנו. 

מהו רגש שלילי שכזה?

למשל כשהנפש שלנו אומרת לנו בשקט: 'רגע, בואי תחכי עם זה. אל תאמיני מיד. אל תתרחבי מהר מדי. אל תצפי לדברים גדולים מדי'. יש בה פתאום פחד עדין, כמעט בלתי מורגש, שאם 'חלילה' היא תרגיש טוב באמת, אם היא תסכים להיות שרויה (כמו מצה שרויה, שסופגת אליה את כל הטעמים) בשמחה - הנפילה הבאה תכאיב לה יותר. 

לכן הפחד הזה נועד בעצם לשמור אותנו, לכאורה, מנפילות או כישלונות או אפילו תחושות כמו 'זה לא הלך כמו שרציתי'. הנפש שלנו לומדת במקומות הללו להיות זהירה, לא למהר להיפתח ולא 'להניח את הראש' שלה על כתף שהיא באמת מרגישה בנוח עליה.

לתת לרגש השלילי לדבר, אבל מיד להחליף אותו ברגש אחר חיובי

הכיווץ הזה הוא מנגנון הגנה, ואנשים רגישים חווים את זה ברמה אחת מעל כולם ובעוצמה גדולה יותר. 

אבל דווקא הם (או בעצם אני) חייבים להבין שיש וצריכות להיות חוויות חדשות טובות יותר, יש מה שנקרא 'תשובת המשקל', ולכולנו מגיעה הזדמנות לתקן ולהחליף רגש ברגש. במקום לשפוט את עצמי על הכיווץ הזה, אני צריכה לשאול 'למה אני לא שמחה כמו שצריך', למה אני לא מצליחה להירגע, למה משהו תמיד מפריע לטוב שלי, לטוב שבי - לפרוח ולהכות שורשים ולהתרחב ולשאוף ליותר?

הרי הכיווץ הזה לא נועד להרוס את הטוב שלי או את הטוב שבי, הוא לא האויב. הוא סימן. סימן לכך שהנפש עברה דרך, חוותה דברים, וניסתה ללמוד איך לשרוד ואולי פעמים רבות נכשלה - אבל מי אמר שהיא תיכשל שוב עכשיו? ולמה אני לא נותנת לה בכלל את האופציה להרגיש דברים אחרים?

יש שיטות שמתיימרות לפתור את הרגש הזה דרך שכנוע עצמי שהכול בסדר. אני פחות מתחברת לזה. אני חושבת שכדי לדבר אל הנפש באמת, צריך להכיר את הפעולות שלה באמת ולדעת מאיפה היא 'פועלת' את מה שהיא פועלת ודווקא שם, בהבנה הזו ובהליכה עקב לצד אגודל עם רגש שמחליף רגש - זו השיטה הנכונה בשבילי. 

לתת לרגש השלילי לדבר, אבל מיד להחליף אותו ברגש אחר חיובי. כשהכיווץ מופיע, אפשר לשים לב אליו בלי להיבהל. לנשום לתוכו, לא לדחוף אותו הצידה, ולא לתת לו לנהל את הכול. בטח ובטח שלא לתת לו להחליט בשבילנו - חשוב מאוד. תכירו בכך שהכיווץ הזה הוא חלק מהדרך, אבל לא סוף פסוק. עם הזמן, וככל שהנפש שלנו תחווה יותר רגעים טובים שנשארים - משהו בה יתחיל להתרחב, ולהאמין בטוב. 

היכולת להיות בטוב היא מיומנות נרכשת. היא לא מובנת מאליה, במיוחד למי שחווה אובדן, אכזבה או חוסר יציבות. וכמו כל מיומנות, היא דורשת סבלנות. הרבה סבלנות. אז בואו ניתן לה את זה, וגם חיבוק ואיזו מחמאה על הדרך שלה - כי תכל'ס, זה לא מובן מאליו שהיא הגיעה עד לכאן, אחרי כל מה שהיא עברה.