השקעה לטווח ארוך: איך בונים חוסן זוגי בעידן של סיפוקים מיידיים, ובצל מלחמה?

השבוע סיפרה לי חברה טובה על הקושי שיש לה לראות את הצדדים הטובים בבעלה, דווקא עכשיו במלחמה. "הוא אדיש מדי ובז ללחץ שלי כשאני צועקת לכולם לרוץ לממ"ד", גילתה לי בעצב, ואמרה שקצת נמאס לה מהזוגיות שלה ושבא לה לפרק. 

אנחנו חיים בעידן שבו הכל קורה מהר, לצערנו גם גירושין. התרגלנו לקבל הכל בלחיצת כפתור, וגם לפרק הכל באותו כפתור בדיוק. לדאבון הלב, אף אחד לא לימד אותנו שזוגיות פועלת בקצב אחר לחלוטין ולא נבנית בלחיצת כפתור ומתוך פתרונות קסם. 

בן הזוג הוא מורכב בדיוק כמו שאנחנו אנשים מורכבים - דהיינו מורכבים מהרבה שכבות וצדדים, ומה שאנחנו לא משכילים להבין הוא כמה צריך להודות גם על עצם הסיטואציה שמרגיזה אותנו. במציאות שבה הכל מסביב סוער, אנחנו חייבות לעצור ולמצוא לעצמנו עוגן להישען עליו. העוגן היציב ביותר הוא המשפחתיות והזוגיות, והיא עצמה יכולה להפוך למקלט שלנו ברגעי מלחמה, דווקא כשהכי קשה. תחשבו למשל על כל אותם אנשים שאין להם זוגיות, שאין להם עם מי לחלוק את התקופה הכל כך מטלטלת הזו - איך הם מרגישים? 

אז נכון, זוגיות זה לא קל. יש לפעמים, כמו שמכנה זאת הרב שלמה וולבה בספרו 'עלי שור' - ימי שנאה. לפעמים, את לא רוצה, לא בא לך, את לא מבינה, את לא כלי קיבול. אבל יש גם יש ימים אחרים, שמגיעים עם ערך מוסף כפיצוי על ימי השנאה, אם רק מחכים בסבלנות. 

ימי השנאה כשמם כן הם: ימים. הם חולפים, הם קצרים, ובמקומם יבואו ימים אחרים. 

אבל מה באשר לשנאה? כאן צריכים להיזהר, כי השנאה יכולה להציף את הכל ולהפוך לימים - דהיינו למקווה מים שבמקום מים מכיל בו רק שנאה. איפה הסבלנות, איפה ההשקעה, איפה האכפתיות? בעתות של מלחמה ומתח ביטחוני, גם לא בנינו טוב את היסודות הזוגיים, אפשר שנרגיש בדיוק כמו שהחברה שלי הרגישה - שאין לה על מי להישען, ואין לה חוסן זוגי - אותו כוח פנימי שמאפשר לקשר לא רק לשרוד את הימים הקשים, אלא להפוך למקום הכי בטוח שלנו. 

זוגות שלומדים, דווקא בתוך עתות משבר ולחץ, להגיב ברכות ובאיפוק - זוכים לבסוף לבנות חוסן רגשי

שותפות אמיתית היא נשיאה בעול תרתי משמע, ולא רק רשימת דרישות וציפיות. כשהבית הופך לעוגן רגשי, אפשר להכיל גם ימים של 'שנאה' - ואז, גם אם יצופו רגשות שליליים של פחד ולחץ, הם לא יכסו את הכל. הם לא ישתלטו על הנחלים והאפיקים האחרים שזורמים אל הים, ובטח שלא על הים עצמו. אז נכון שהמלחמה הביאה איתה הרבה עייפות נפשית בשל השגרה שהשתבשה, שעות השינה שנפגעו והדאגה למשפחה ולחיים עצמם. בתוך העומס הזה קל 'להתפוצץ' על מי שקרוב אלינו, וברור שמילים שנאמרות מתוך עייפות או לחץ, לא משקפות חלילה את האני האמיתי שלנו. 

בתוך העומס הזה, אפשר לדון לכף זכות, אפשר להבין, אפשר להעניק חיבוק רוחני אמיתי למי שסביבנו, מבלי לשפוט ולהאשים. אפשר. וזוגות שלומדים דווקא בתוך עתות משבר ולחץ להגיב ברכות ובאיפוק, זוכים לבסוף לבנות חוסן רגשי שבא לידי ביטוי גם בזוגיות. 

ואם כל כך קשה לך - תדברי. 

אל תתני לימי השנאה לחלוף כלעומת שבאו, מבלי לעשות בהם עבודה. דברי עם בן זוגך על מה שקורה, על המצב, על התחושות שלך, אפילו תצחקי על זה - כי האמת היא שבסופו של דבר, הרגעים הללו יחזירו את תחושת הקרבה בזוגיות וישיבו את היציבות. 

אנחנו בתוך סחרור וערבול של מיקסר עליון - שמערבב אותנו מבלי שנרצה, כי יש לזה תכלית

ואפרופו יציבות. 

בזמן שאפיתי עוגה בין אזעקה לאזעקה, חשבתי על הזוגיות והמשפחתיות שלנו בתקופה הזו, ותוך כדי הקצפת החלבונים עם הסוכר, התחדשתי בוורט הזה: גם אנחנו בעצמנו, חלבונים. או חיל - בונים. גם אנחנו נדרשים כעת להתערבב עם ה'סוכר'- עם הדברים המתוקים שבוזקים על חיינו שפיות ושמחה בתוך כל הלחץ והפחד שהביאה איתה המלחמה. 

גם אנחנו בתוך סחרור וערבול של מיקסר עליון - שמערבב אותנו מבלי שנרצה, כי יש לזה תכלית. 

בדיוק כמו שאני מסתכלת מלמעלה על החלבונים והסוכר בקערה שלי, ויודעת שעוד מעט הם ייכנסו לתנור וישמחו אותי עם איזו עוגה טעימה, כך הקב"ה חושב עלינו. יש תכלית לערבוב הזה במיקסר של תולדות הימים, יש תכלית לערבוב שלנו עם הסוכר, יש תכלית לזה ששופכים עלינו מלמעלה אבקת אפייה, וחלמונים, או חיל - מונים (שיושבים וסופרים את הטילים או חלילה מחשבים את הקץ).

אז נכון, זה לא נעים להיות אלו שמסתובבים ומחפשים, ושואלים ותוהים מתי כל זה ייגמר. 

זה לא נעים להסתובב כשלא מבינים בדיוק מה התכלית, אבל מי שמאמין בביאת המשיח ולמד על הימים של ביאת המשיח ועל כל מה שיקרה בקץ הימים, מבין שהימים הם לא ימי שנאה, הם ימי אהבה. 

הם ימים שמכינים את בואו של המשיח, אז מוכרח שתהיה בהם בנייה.

ובאשר אלייך חברתי היקרה, זה אולי נראה לך שאת עובדת רק על החוסן הזוגי שלך, אבל למעשה, חוסן זוגי אינו אלא חוסן חוסן קולקטיבי, של כל עם ישראל. כשעוד ועוד זוגות יבנו תאים חזקים ויציבים, אוהבים ובעלי כף זכות, מעניקים ותומכים גם אם הם לא מקבלים שום שאפו מהצד השני - עם ישראל יהיה חזק בכל המלחמות שלו מול האויב, כי הוא כבר לא מפוזר ומפורד. 

לנו זה נדמה שהזוגיות היא 'שלנו', אבל האמת הגדולה יותר היא שאנחנו חלק מתוכנית גדולה הרבה יותר, שכל המהות שלה כאן בעולם היא זוגיות, כי הרי גם הקב"ה מחכה להתאחד ולהתייחד עם בת זוגו, השכינה הקדושה. 

הקב"ה אוהב אותנו, ולכן המתנה של אלפי שנים בשבילו היא כמו ימים אחדים

בתוך הלחץ והעומס, בתוך מירוץ של אלפי שנות המתנה - גם הקב"ה יכל לוותר על שכינתו, גם הוא יכל לומר חלילה שאין לו סבלנות אליה, ושהוא יוצא לחפש לו זוגיות אחרת. אבל הוא לא אמר. הוא נשאר נאמן למוצא פיו, הוא נשאר נאמן לאהבה שלו, הוא נשאר נאמן לזוגיות הזו, גם כשהיא הכי מכעיסה, הכי מעצבנת, הכי שנואה שיכולה להיות באותם ימים. 

אבל כמו שקראנו ביעקב אבינו, "ויהיו בעיניו כימים אחדים - באהבתו אותה", כשעבד שבע שנים כדי להתחתן עם רחל. יעקב אבינו אהב אותה, את רחל, ולכן המתין לה שבע שנים.

גם הקב"ה אוהב אותנו, ולכן המתנה של אלפי שנים בשבילו היא כמו ימים אחדים. 

כך בדיוק הוא מצפה שכל אחד מאיתנו יידע לאהוב. 

אז אולי הבעיה שלנו היא לא הלחץ והעומס, אלא האופן שבו אנחנו בכלל מתייחסים למושג זוגיות. אם קל לנו כל כך להוציא מהפה את המילה 'לפרק', אז איפה הלב שלנו משוטט בגלות הזו? הרי לא מדובר באלפי שנות המתנה, אבל גם אם כן, איפה הלב שלנו אם הוא לא מכוון לבן הזוג שלנו? לטוב שלו? לשמחה שלו? ללימוד שלו? אולי אותה חברה, וגם למעשה כל אחת ואחת מאיתנו ששואפת לזוגיות, צריכה לבחון עם עצמה האם היא בכלל מבינה מה זה אומר להיות בשניים, האם היא בכלל מבינה מה זה להשלים למישהו אחר את החלק החסר שלו, האם היא בכלל מבינה את האחריות שיש בלהביא את ימי האהבה אל חייה, ולהשאיר הרחק את ימי השנאה?

אם אותה חברה או אפילו כל אחת מאיתנו מאבדת את המצפן של הזוגיות וכבר לא מצליחה למצוא בה את הטוב חלילה, כדאי מאוד שנסתכל על דרכיו של הקב"ה ונידמה לו (שכן אנחנו מצווים בספר 'תומר דבורה', להידמות לבוראנו). אם נרים את הראש לשמיים ונראה את הנאמנות של הקב"ה לבת זוגו במשך אלפי שנים, ודאי נוכל גם אנחנו ללמוד מזה ולהעתיק מזה לזוגיות שלנו, ולא לאבד סבלנות לבן או בת הזוג, אף פעם. גם לא בעתות משבר ומלחמה. 

זו הבחירה והזכות שלנו להקשיב, להתחשב ולבנות יחד מרחב של ביטחון, עוד הרבה לפני שפיקוד העורף שולח עדכון שהאירוע הסתיים.