"כבר שנים שאני מקשיבה לעצמי - ועדיין לבד": על מלכודת ה'אינטואיציה' שאורבת לרווקות

"אני באמת לא יודעת אם להקשיב לעצמי או להילחם בעצמי. הקול הזה שאומר לי ‘לא’ מרגיש חזק, אבל מה אם זה לא אינטואיציה אלא פחד? איך בכלל מבדילים?".

השאלה הזו חוזרת אליי כמעט בכל שיחה עם רווקות, ולא משנה אם הן בנות 25 או 45, אם הן בתחילת הדרך או אחרי שנים של דייטים כוזבים. ותמיד, אני יודעת שהיא נוגעת אצלן במקום הכי חשוף בלב - אותו מקום שמצד אחד רוצה לשמור ולהגן על עצמו, כדי לא להיפגע, ומצד שני, כבר כמה למצוא אהבה. 

זו שאלה אמיצה, משום שמי שמעזה לשאול אותה מבינה דבר חשוב מאוד על עצמה: לא כל 'לא' שאני אומרת הוא חוכמה, ולא כל 'כן' הוא נכון לי. לפעמים ה'לא' הוא אינסטינקט הישרדותי בריא, ולפעמים הוא פשוט הרגל ישן של זהירות יתר, שלא לומר פחד. בניגוד למה שנהוג לחשוב, פחד הוא לא תמיד חלש או מבולבל. לפעמים הוא יודע להיות שיא הנוכח בחיים שלנו, הוא מדבר ברהיטות, בחדות ובטון משכנע מאוד. כמעט דרמטי. ומה קורה לנו אז בנפש כשה'לא' מרגיש כל כך חזק? אנחנו מאמינות לו. 

בכל זאת, הוא מגיע עם סט נימוקים שנשמעים הגיוניים לחלוטין - 'זה לא זה', 'לא על זה חלמתי', 'זה לא מרגש מספיק', 'משהו פה לא מסתדר לי', 'אני פשוט מרגישה, לא יודעת למה'. נשמע לך מוכר? תיזהרי. למרות שה'לא' הזה נשמע בטוח בעצמו, בפועל ייתכן והוא אורב לך עם פחדים שקשה להרגיע, ועם מכלול של זיכרונות מחוויות כואבות שכבר עברת. 

אותן חוויות השאירו בך חותם כל כך חזק, אז הוא מנסה, בתמימות כמובן, עם הלב הטוב שלו כמובן, לשמור עלייך כדי שלא תיפגעי שוב. עכשיו, בואי נציץ לרגע באינטואיציה, ונראה איך היא פועלת, מה היא אומרת לך, איך היא מרגישה בתוכך, ואז נבין מתי זה לא שהוא מהיצר הרע, מהציור הרע שלך בתוכך, ומתי זה לא שהוא דווקא כן. 

לימדו אותנו שאם אין דרמה - אין רגש, ואם אין רגש חזק, כנראה שאין שם כלום

האינטואיציה היא לרוב שקטה, לא צועקת, לא מלחיצה, לא דוחקת להחליט כאן ועכשיו. היא לא מנסה לשכנע אותך באמצעות טיעונים מתפלספים או סיפורים דרמטיים שכדאי לך לסגת. היא יציבה, ולפעמים קצת מבלבלת בגלל הפשטות שלה. היא לא באה להוכיח שום דבר, היא פשוט מציגה את האמת כמו שהיא. היא לא עסוקה במגננות כל הזמן, אלא מבקשת להאיר לך על נקודות חשובות שכדאי לקחת בחשבון לפני שסוגרים וורט. 

עכשיו, בואי ננסה לשאול כמה שאלות שיחדדו לך את מה שאת מרגישה, כשאת חושבת שאת אומרת לא. היצר הרע, הציור הרע, שואל: "מה אם זה יכאב, מה אם שוב תיפגעי וכבר לא תצליחי להשתקם, מה אם תאמיני לו ואז הוא יגיד את ה'לא', מה אם תטעי ותשלמי מחיר רגשי כבד?', ועוד ועוד, כיד הדמיון הטובה. האינטואיציה שואלת: 'איך את מרגישה כשאת לידו, האם יש מתח מתמיד שמכרסם בך או שאת רגועה, האם נעים לך איתו, האם את מרגישה שאת צריכה להתאמץ להיות מישהי אחרת איתו או שאת עצמך איתו, בלי מסיכות?'. 

מלכודת נוספת היא עצם ההתייחסות שלנו לזוגיות. תזכרו שרבות מאיתנו גדלו עם תפיסה שזוגיות אמורה להרגיש כמו סערה עם פרפרים בבטן, רצון תמידי להיות עם האדם הזה, התרגשות מכל מילה שלו. לימדו אותנו שאם אין דרמה - אין רגש, ואם אין רגש חזק, כנראה שאין שם כלום, שלא יכולה להתפתח שם אהבה. אבל לא לימדו אותנו שאהבה אמיתית, כזו שלא רק מרגשת אלא גם מחזיקה חיים לאורך זמן, מרגישה פעמים רבות אחרת לגמרי. 

היא דומה יותר לעוגן מאשר לרכבת הרים. היא יותר יציבה, יותר מעניקה קרקע, ויש בה יותר מקום שאפשר לעמוד בו בלי להחזיק כל הזמן, או לפחד מהרגע שבו הכל יישמט לנו מהידיים. אז בואי, בואי נקרא לילד בשמו: לפעמים אנחנו קוראות לפחד אינטואיציה, רק כדי לא להודות כמה אנחנו פוחדות להאמין בטוב הזה, מחדש. אנחנו פוחדות להיפתח אחרי שכבר נפגענו, פוחדות להשקיע רגש במקום שאולי לא יבשיל, פוחדות לבחור במשהו שקט מדי בעולם שמקדש רעש, התלהבות ופרפרים בבטן. 

תעצרי. 

החיים עצמם, עם הזיווג שהוא לגמרי כמוך עם מידות אנושיות, הם משהו אחר לגמרי, וכאן נכנסת אחת השאלות החשובות ביותר שכל רווקה צריכה לשאול את עצמה ביושר: האם אני מרמה את עצמי כשאני אומרת 'לא'??? האם אני בעצם מפחדת פחד מוות להתחתן אבל עוטפת את זה יפה במילים שהחברה יכולה לקבל, כמו אינטואיציה?

אינטואיציה אמיתית לא תדרוש ממך לוותר על עצמך

תביני, כשאת נמצאת בתוך השידוכים את בתוך מבחן מתמיד שבוחן את האמת הפנימית שלך, איפה היא אוחזת ברגע נתון. אם תשקרי - תשקרי רק לעצמך, אבל תפסידי בזה דברים טובים שתוכלי להרוויח, כמו למשל את החיים שלך לצד אדם טוב באמת, שיכבד אותך, שיהיה חשוב לו שתהיי מאושרת, שהוא ישקיע בהתפתחות הרוחנית שלך, ומעל לכל - שתספיקו ביחד את החיים. 

אז בואי, אחותי, אם את מגלה שאותו קול מופיע כמעט תמיד באותו שלב, עם אותו טון, עם אותן סיבות 'מוצדקות' לכאורה שחוזרות על עצמן - יש סיכוי גבוה שזו לא אינטואיציה שמזהירה אותך מסכנות אמיתיות, אלא הקול של הפחד שלך, שמרחיק אותך גם הפעם ממה שיכול להיות שלך. 

ושלא תביני אותי לא נכון: בחורות כמוך אני מעריכה אלפי מונים. בחורות ששוקלות כל צעד שלהן, שמביטות על כל מה שקורה להן בפנים, הן בחורות שמגיעות לדברים גדולים לבסוף. זה אומר שיש בך לב חכם שלמד ולומד לשרוד במצבים קשים. לב שלמד לשרוד יודע להיזהר, להתרחק, לעצור בזמן - אבל הוא לא יודע איך להתקרב ולהתחיל לבנות קשר אמיתי. אם נשארים רק שם, במקום ההישרדותי, קשה מאוד לאפשר לקשר זוגי לצמוח. יש הבדל דק אך משמעותי בין לשמור על הלב לבין לסגור אותו, וה'לא' שמונע מתוך פחדים, בהחלט סוגר אותו עוד בתוכך, וגם שם עליו לבנים ומלט ליתר ביטחון. 

אינטואיציה אמיתית לא תדרוש ממך לוותר על עצמך, אבל גם לא תסגור בפניך כל דלת רק מפני שיש בה סיכון. היא תזמין אותך להקשיב, להרגיש, ולנוע קדימה בקצב שמתאים לך, בלי לרוץ ובלי לקפוא. לפעמים שני הקולות נשמעים דומים, אבל התחושה שהם משאירים אחריהם שונה לגמרי: פחד משאיר כיווץ, אינטואיציה משאירה נשימה, וכשמתחילים לשים לב לזה, לאט לאט, מתגלה דרך חדשה שבה אפשר גם לשמור על הלב וגם לאט לאט לפתוח אותו.