קול שמבקע את חומת הלב: מחשבות אישיות על תפילת "כל נדרי"

חז"ל מלמדים אותנו כמה חשוב להתרחק מ'מצוות אנשים מלומדה', והדבר נכון פי כמה כשמדובר בתפילות - שאותן אנחנו אומרים מדי יום ביומו, לעתים קרובות בלי לחשוב על המשמעות שלהן יותר מדי. בימים הנוראים וביום כיפור במיוחד, אין הדבר כך, היות וגם אם לא חושבים על המילים, גם אם לא מעניקים אינטרפטציה לכל אות, התפילות הללו מצליחות לגעת בנו במקומות הכי רגישים, לבקע את החומות, לחדור אל הלב ולגרום לנו לעצור. פשוט לעשות 'סטופ' על קצב החיים המטורף הזה שנוצר, ולהתבונן. 

אחת התפילות שהכי גורמת לי לרצות לעצור ולהתבונן היא תפילת 'כל נדרי'. 

בכל שנה מחדש, בערב יום כיפור, כשבית הכנסת מתמלא עד אפס מקום עם אנשים ונשים שלבושים בלבן, אני מוצאת את עצמי מחכה לרגע הזה שבו החזן ניגש אל הקודש, וספר התורה מוצא מארון הקודש. הקהל עומד דרוך, משתוקק להתחיל בשירה, שתביא אותו אל מרום פסגת התשובה. 

"כל נדרי, ואסרי, ושבועי..." - מתחיל הניגון העתיק שעובר מדור לדור, ושובר את הלב בכל פעם מחדש. מה יש כאן? למה טקסט לכאורה פשוט, כזה שמדבר על נדרים והתרות - מצליח לעורר כל כך הרבה רגש? לכאורה, מדובר בטקסט יבש: שחרור מהתחייבויות שנדרנו ולא קיימנו. 

אז למה זה בעצם מעורר תחושה כל כך עזה של רצון לשוב? לדידי, התפילה הזו מזכירה לנו את כל אותן הבטחות 'קטנות' שהבטחנו לעצמנו בדרך, ולא תמיד עמדנו בהן: 

• "השבוע אני אקום מוקדם יותר כדי להספיק להתפלל בנחת"

• "ממחר אני אהיה סבלנית יותר עם הילדים"

• "הפעם אני לא אכעס כל כך מהר"

• "אני אמצא זמן לעצמי, גם בתוך השגרה הצפופה"

כמה פעמים אמרתי לעצמי משפטים כאלה, וכמה פעמים, בתוך סערת החיים, שכחתי להילחם על מה שקיבלתי על עצמי? כולנו נופלים, כולנו מבטיחים ולא תמיד מצליחים, אבל כאן נכנס באוזניי שוב הניגון העתיק, ומזכיר לי: 'יש דרך כבושה, דרך מוכנה, דרך בכל שנה, שבה אפשר להתחיל מהתחלה. דף חדש, נקי. הבטחות שאפשר לקיים'. 

אין ספק ש'כל נדרי' בא להתיר את הנדרים, אך לדידי הוא גם בא להזכיר לנו כמה אנחנו, כל אחד מאיתנו, הוא נדיר

המנגינה העתיקה של 'כל נדרי' מזכירה לי את הילדות שלי, את אותם ערבי כיפור שבהם עמדתי ליד אבא בבית הכנסת. אני זוכרת את היד שלו מחזיקה בסידור, את העיניים שלו נעצמות בריכוז, ואת הרעד הקל בקולו כשהחזן התחיל לשיר. עם השנים הבנתי שהניגון הזה הוא לא סתם תווים שמתחברים זה לזה, אלא גשר שמחבר אותי אל הדורות הקודמים - אל סבתות וסבים שנשאו את אותו צליל בגלות, בתפילה חרישית בחדרי מסתור, או בבתי כנסת ישנים באירופה ובמרוקו. זו מנגינה שהחזיקה קהילות שלמות, גם כשהעולם סביבן קרס. 

ואת המנגינה הזו, עם כל אותם קולות מיוחדים שעברו כאן עם כל דור ודור, עם כל אותן הבטחות שמומשו וגם אלו שלא, אני נושאת היום. ופתאום, אין עבר או עתיד, אין שחור ולבן, אין ימין ושמאל ותהומות שנפערו בין אנשים בעם היקר והמתוק הזה שלי - יש רק קול של ניגון עתיק, שמעלה אותנו על כנפי השכינה ומאחד אותנו יחד, תחת הטלית של ברכת הכוהנים. 

אז אין ספק ש'כל נדרי' בא להתיר את הנדרים, אך לדידי הוא גם בא להזכיר לנו כמה אנחנו, כל אחד מאיתנו, הוא נדיר. גם בתוך הכישלון, לב של יהודי שרוצה לשוב בתשובה, שרוצה לתקן, הוא לב שנולד כל רגע מחדש, ולב כזה, יש לו תמיד מקום לסליחה ודרך לתיקון. 

אנחנו לא מושלמים, זה כבר ברור לנו. מותר לנו לטעות, אך גם מותר וצריך לנסות שוב ושוב, עד שנצליח. בהשאלה נוכל לומר ש'כל נדרי' הוא פיוס בין ה'אני' שרציתי להיות בשנה החולפת - לבין 'האני' שהצלחתי להיות, בין כל ההבטחות השבורות והמילים הגבוהות. 

אם תשימו לב לקולות השונים ב'כל נדרי', תראו שלצד הקול הרם של החזן שנישא בחלל, יש גם קול פנימי מאוד, של כל אחד מול עצמו. אנחנו שומעים את הקול של עצמנו, אבל בשקט בשקט, נוכל להבחין גם בקולות של אנשים אחרים סביבנו. בדיאלוג שלהם מול האני שלהם, שגם הוא לא תמיד עמד בהבטחות השנה החולפת. 

מה אני לוקחת איתי לשנה החדשה?

הקול הזה אומר 'ניסיתי, אבל לא תמיד הצלחתי' - וכמו שאנחנו יודעים להבחין בקול הזה בתוכנו ולדעת לסלוח לעצמנו, אנחנו חייבים להבחין בקול הזה שאצל אחרים, ולדעת לסלוח גם להם. הבסיס הוא הידיעה שאף אחד לא רוצה לפגוע בנו בכוונה תחילה, ואין אדם שאין לו מחילה, וסליחה וכפרה. מה ההבדל ביניהן? שלוש המילים האלו חוזרות כל הזמן בימים הנוראים, אבל לכל אחת יש משמעות שונה ועמוקה:

סליחה

סליחה היא השלב הראשון. זו בקשה פשוטה מהנפגע: "אני מצטער, טעיתי, אנא סלח לי". הסליחה מבטאת ויתור על הכעס, כאילו כדי לומר: אני משחרר את מה שעשית לי, ואני לא נושא בלבי טינה.

מחילה

מחילה היא דרגה עמוקה יותר מסליחה.
אם סליחה היא ויתור על הכעס, הרי שמחילה היא ויתור על עצם החוב. כאילו החטא נמחק מהרשומות. המחילה מבטאת היענות אמיתית לבקשה של הפוגע, והכרה בכך שהוא חזר בתשובה.

כפרה

כפרה היא כבר לא בין אדם לחברו אלא בין אדם למקום, לריבונו של עולם. 
היא הטהרה הסופית של הנפש, הסרת הכתם הרוחני שנוצר בעקבות החטא. לפי המסורת, הכפרה מושגת ביום הכיפורים ובדרכים נוספות (כמו תשובה ותפילה).

• סליחה = שחרור הכעס.

• מחילה = מחיקת החוב.

• כפרה = טהרה רוחנית שמגיעה מהשמיים.

הקול הזה הוא לא רק שלי. הוא של כולנו. וכשאני עומדת בבית הכנסת, אני יודעת שכל מי שסביבי, עם כל החיוכים והלבושים החגיגיים, סוחב איתו הבטחות שלא קוימו ותחושת כישלון צורבת על כך. 

ב'כל נדרי' אני משתדלת לשמוע את ה'קול נדיר' של כל אחד ואחד מאיתנו, ולהתחזק יותר באהבת ישראל, כי האמת היא שבלי ה'קול נדיר' לא היה לנו 'כל נדרי'. בלי הייחודיות של כל אחד ואחד מישראל, שבאמת מבקש מדי שנה בשנה סליחה מבוראו וזולתו, לא היינו מצליחים לשמור על הצביון הרוחני שלנו כאן. 

'כל נדרי' לא בא להזכיר לנו את העוונות, הפשעים והחטאים שלנו, כדי שנראה כמה אנחנו 'לא'. כמה אנחנו עוד רחוקים ממה שרצינו להגיע אליו. נהפוך הוא: 'כל נדרי' בא לשדר לנו כמה אנחנו ראויים לסליחה, כמה טובים יותר אנחנו הופכים להיות כשאנחנו מבקשים סליחה ויודעים לסלוח. 

כל נדרי לא בא לשבור אותי, אלא ללמד אותי לבחור נכון יותר בשנה הקרובה. לא להעמיס על עצמי הרים של הבטחות, אלא לדעת להגיד: השנה אני מתמקדת אפילו בדבר קטן, אבל עושה אותו באמת בלב שלם. השנה אני מתמקדת בלשמוע את הקול של האחרים קצת יותר, ולנקות את לבי באופן שיהיה ראוי להכיל את אהבתם. 

השנה אני אשמע קצת יותר את הקול של הסליחה שבתוכי, שאומר לי לסלוח לעצמי על מה שלא הצלחתי כדי לפנות מקום למה שעוד יבוא. השנה אני בונה בי קול אחר, שלא היה בי מעולם. קול שמוכן ללמוד את מה שהוא עוד לא יודע, את מה שמשמיים עוד לא אפשרו לו לגלות.