דבורי רובינשטיין (וקשטוק)
דבורי וקשטוק: "ברגע שנשברתי והכרזתי ש’לא עוד’, קיבלתי את הטלפון המיוחל והמרגש"
"הילדים שלי לא מובנים מאליהם, לא רק משום שכל תינוק שנולד לכל אחת זה נס בפני עצמו, אלא משום שעברתי דרך ארוכה וכואבת עד לרגע בו החלטתי להיות אמא", דבורי וקשטוק בטור מעצים על הבת הרביעית שנוספה למשפחתה והתובנות שבדרך
- דבורי וקשטוק
- כ"ה תמוז התשע"ח
(צילום: shutterstock)לפני כמה שנים, כשעוד הייתי בתחילת דרכי, התלוננה אחת מהלקוחות שהתהליך קשה לה ושהיא לא רואה תוצאות בשטח. היא באה למציאת זוגיות כשהיא רגע לפני שהשעון הביולוגי נעצר וכבר רצתה להיות עם שמלת כלה מתחת לחופה, ואם אפשר, אולי כבר אחרי ברית של הבכור. ניסיתי להסביר את החשיבות של התהליך ואת העובדה שקסמים לא קורים ביום אחד אלא אם הם עבודה בעיניים, אבל הרגשתי שההסברים ההגיוניים נופלים על אוזניים אטומות ועל לב שכבר לא יכול לכאוב יותר. ואז נפל לי הדימוי הבא:
"איך מגיע תינוק לעולם?" שאלתי אותה כאילו בתמימות.
היא הסתכלה עלי בעיניים תמהות, בכל זאת, היא כבר לא ילדה ואני מזמן ילדתי יותר מילד אחד.
"מסתומרת? זה תהליך" היא אמרה לי.
"נכון. האם את מכירה אישה שמוכנה שהתינוק שלה ייולד בחודש חמישי רק כי אין לה כח להיות בתהליך הזה, שיש לו מחירים לא פשוטים?"
"מה פתאום. כל אמא רוצה תינוק בריא!"
"אבל קשה לה. היא בקושי יכולה לזוז, יש לה בחילות, קשה לה לעשות דברי שפעם היא הייתה עושה בקלות, יש לה כאבים בכל מיני מקומות, היא צריכה ללכת לביקורת כל חודש..."
"נכון" היא קטעה אותי ברוגז "אבל היא יודעת שזו הדרך להשיג את מה שהיא רוצה כמו שהיא רוצה!"
"אז בעצם מה שאת אומרת, זה שכדי שיהיה תינוק בריא ושלם צריך לעבור תהליך ספציפי, שהוא לא קצר, ומי שלא עובר את כולו – למעשה מקבל תוצאה שדורשת אחר כך עבודה קשה הרבה יותר, כמו שהות בפגיה לאורך זמן במקרה הקל ופגיעה אמיתית של העובר במקרה הקשה?"
"כן"
"אז מה יקרה אם נדלג על כמה שלבים ונקצר את התהליך שלך?" שאלתי.
ואז היא הבינה את ההקשר בין ההיריון לתהליך האימון ומאותו הרגע נכנסה אליו בכל המרץ, ומאז אני משתמשת בדימוי הזה בכל פעם שלקוחה שלי מתעייפת באמצע הדרך או נשברת.
והאמת, גם לי הדימוי הזה מאד עוזר ברגעים שבהם אני כבר מאבדת את הסבלנות (אם הייתה) ורוצה לראות תוצאות.
אתמול.
הדרך להגשים היא... "להיות בדרך"
אין קיצורי דרך. אני לא מכירה כאלו, ותאמינו לי שאני אישה חסרת סבלנות שרוצה הכל אתמול, ושיהיה בדיוק כמו שאני רוצה.
גיליתי שהחיים לא עובדים ככה, וכשאני רוצה משהו, למרות חוסר הסבלנות שלי, אני מגייסת את כל מה שצריך כדי להשיג את המטרה שלי ואז המחירים והכאבים בדרך הופכים להיות בעלי משמעות, נסבלים, ועם ידיעה שיש להם סיבה טובה להיות, כי בסוף הדרך, בעזרת ה', מחכה תוצאה שחיכיתי לה.
וששווה לי להילחם בשבילה.
יש לי ארבעה ילדים, ברוך ה'
הם לא מובנים מאליהם, לא רק משום שכל תינוק שנולד לכל אחת זה נס בפני עצמו של יש מאין, אלא משום שעברתי דרך ארוכה וכואבת עד לרגע בו החלטתי להיות אמא, כי לא נולדתי עם תשוקה להיות אמא (בניגוד לדעה שכל הנשים נולדו להיות אמהות מעצם מהותן)
ומהרגע שהחלטתי שזה העתיד שלי וזה מה שאני רוצה "לא ראיתי בעיניים", ועשיתי כל מה שאני יכולה, כולל להינשא בשנית ולחזור לקהילה אותה עזבתי כמה שנים קודם לכן ולהסכים להיכנס למסגרות מהן ברחתי.
סימנתי מטרה, התפללתי, השתמשתי בכל הכלים שהקב"ה נתן לבני האדם כדי להתקדם אל המטרה שלי, ורק כשהגיע הבכור שלנו – נרגעתי. אבל רק לזמן מה, כי הוא היה מטרה חשובה אחת בתוך מטרה גדולה הרבה יותר והיא - הקמת משפחה.
לפני כשלושה חודשים ילדתי את בתנו הרביעית. אוצר קסום בגודל של 2 קילו ושבע מאות גרם, שהגדיל את האור בביתנו.
עוד לפני שידענו שה' ייעד אותה בשבילנו – דיברנו בעלי ואני על מה זה אומר להביא עוד ילד ומה זה ידרוש מכל אחד מאתנו. וכיוון שזה לא ילד ראשון – אנחנו כבר יודעים חלק מהמחירים. והם כבדים מנשוא.
ולמרות זאת הייתי נחושה. הסכמתי לוותר על המון דברים בשביל להשיג את המטרה הכי חשובה בשבילי כיום – הרחבת המשפחה.
ועם ההחלטה הזו נכנסנו להרפתקה לא פשוטה של מספר חודשים. מי שידע על התהליך הזה ניסה להניא אותי: "יש לך שלושה ילדים. בשביל מה המאמצים האלו?" אבל אם הייתי מקשיבה לכל הקולות שניסו להניא אותי מכל מיני הרפתקאות בחיי – לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי.
וברגע שנשברתי והכרזתי באוזני בעלי ש"לא עוד", אני לא עומדת בזה יותר, הבנתי את המסר ושהקב"ה ייעד לי שלושה ילדים כרגע וזהו... אני מפסיקה להילחם ולתבוע כמעט בכח משהו שקודם לכן הגיע יותר בטבעיות - קיבלתי את הטלפון המיוחל והמרגש שחיים חדשים נוצרים בימים אלו ממש בתוכי.
ההריון הזה היה גיהינום.
הוא כלל היפרמאזיס גראבידרום, זריקות B12 ועירויי ברזל על בסיס קבוע, כאבים שמעולם לא הכרתי ותשישות איומה.
אני לא הולכת ונהיית צעירה, ההריונות הופכים להרבה יותר קשים והבית מתהפך שוב ושוב בכל פעם מחדש ולוקח לנו כל כך הרבה זמן להתאושש ולשקם את ההריסות.
וכבעלת עסק שהתפקוד שלה מושפע מההריון, יש גם פגיעה משמעותית בהכנסה המשפחתית ובהתנהלות העסק.
אבל שבוע אחרי הלידה, אחרי ניתוח קיסרי רביעי, אמרתי שאני מקווה שהקב"ה מייעד לנו עוד אחד או אחת בקרוב.
כי מסתבר שכמו החיסרון של להתבגר, כך גם היתרון.
משהו באימהות שלי השתנה. אני מעולפת מהקטנה הזו כאילו לא היה כלום לפניה. כאילו היא באה ארוזה כמתנה והונחה לי בידיים בלי שום צער וכאב, וכאילו מעולם לא נולד לי אוצר כזה.
שבוע אחרי הלידה וכבר כמעט שכחתי את הגיהינום שהיה.
כמעט, כי בעלי זוכר בשבילי. הוא עדיין בטראומה.
ובכל זאת, ברור לכולנו שכל המחירים ששולמו בדרך היו שווים את התוצאה.
לזרוע ולקצור
זמן קצר אחרי פסח התקשרה אלי מתאמנת שלי, אחרת מזו שסיפרתי עליה בתחילת הפוסט. ליוויתי אותה במשך מספר חודשים במסגרת אימון למציאת זוגיות ולאחר מכן עוד שנה ארוכה שלכאורה לא קרה בה כלום. באותה שנה היא התקשרה מידי פעם ושאלה בכאב "למה זה לא קורה לי? עשיתי כל מה שאפשר! איפה האיש שלי?" ואני ידעתי שהיא באמת עשתה כל מה שאפשר מכל הבחינות! וחוץ מלחזק אותה, לעודד אותה, להיות שם בשבילה ולדייק עוד קצת – לא היה לי הרבה מה לעשות. וכל הזמן אמרתי לה: "עשית כל מה שיכולת, עכשיו תשאירי להקב"ה, כי מה שהשקעת – תקצרי בסוף".
קצת לפני פסח האחרון היא התחתנה. הייתי בחופה שלה, עמדתי בשורה הראשונה, ליד הסבתות, כדי לראות את הרגע הזה בעיניים שלי, ובכיתי מהתרגשות כאילו הבת שלי מתחתנת ברגעים אלו.
ולכן, כשראיתי את המספר שלה שבועות מספר אחרי החתונה על הצג שלי – הלב שלי קפא. מי יודע מה קרה!
אבל לפי ה'שלום' שלה ידעתי שהיא בסדר ועוד לפני שאמרתי מילה היא שיתפה אותי בשמחה הגדולה שלה, בעובדה שהוא האדם שהיא חיפשה במשך שנים רבות וקשות, ושהיא לא הייתה יכולה למצוא אותו רגע אחד לפני כן כי אז היא לא הייתה בשלה לראות שהוא הנכון לה.
"היה משתלם לחכות" היא אמרה, וזה כל מה שהייתי צריכה לשמוע כדי לקבל כח להמשיך וללוות בעוד תהליכים שאת התוצאות שלהם לא רואים מיד.
החיים הם תהליך
לא כתבתי לכן תקופה ארוכה, כמעט שלושה חודשים, וזה פעם ראשונה שזה קורה. הייתי עסוקה באימהות מבושלת, בהתפעלות מילדים שגדלו לי פתאום, בהתארגנות בדירה החדשה אליה עברנו שניה לפני פסח ובהתאפסות על החיים שכוללים ב"ה כל כך הרבה.
בזמן הזה בחרתי להשקות ולטפח את השתילה החדשה שלנו כמו שאף פעם לא שתלתי קודם, עם הרבה יותר סבלנות ועם מוכנות לוותר על "מה שצריך" (ומתי לא צריך משהו?) לעומת מה שחשוב.
את כל הדברים החשובים והמהותיים בחיי הרווחתי ביושר, אחרי ששפכתי ים של דם, יזע ודמעות. שום דבר לא בא לי בקלות אף פעם, גם אם נראה שכך.
אין זבנג וגמרנו
אין קיצורי דרך (ברוב הפעמים)
אין תוצאות מהיום להיום
בשביל מטרות נשגבות, חשובות, משמעותיות – צריך להשקיע ולעבוד, להתחיל מהבסיס, מהזריעה, ולטפח עוד ועוד עד שנראים הפירות.
זו לא קלישאה. אלו החיים.
המדהים הוא, שכשהמטרה מספיק חשובה והשגנו אותה – כל הסבל שלפני נמחק כלא היה ומה שנשאר זה טעם מתוק של ניצחון, של הישג, של יכולת.
עכשיו השאלה היא:
איזו מטרה יש לך, שכדי להשיג אותה את מוכנה להשקיע את הדרך הנדרשת, כולל הליכה בין סלעים, קוצים ומהמורות?
כי אם יש לך מטרה כזאת – אל תוותרי עליה!
בכל מחיר!
כל החיים הם תהליך, ובדרך יש לנו כל מיני מטרות שאנחנו רוצים להשיג. את חלקם השגנו, את חלקם נשיג, ואת חלקם לא נשיג לעולם.
מה שחשוב לזכור הוא, שכל מטרה נעלה דורשת להיות בדרך אליה וזה לא פשוט בכלל.
אבל זה (בדרך כלל) משתלם.
דבורי וקשטוק בשיעור ראשון בחינם, מתנה לשנה החדשה, מתוך סדנת "עושות שינוי". זה אפשרי! לפרטים הקליקו