כל התכנים של יהוסף יעבץ

והתוצאה – מפעימה. כל כרך חדש שיצא, התקבל בהתלהבות עצומה. בישיבות, בבתי מדרש, בבתים של שוחרי תורה, בישראל ובגולה – קראו בו בשקיקה. רבנים צעירים מצאו בו בהירות, מחנכים כתבו ממנו שיעורים, תלמידי חכמים השתמשו בו כבסיס ללימוד שיטתי ועיוני

הקבוצה הזאת עוד ניסתה להילחם. הם הסתירו את מי שיכלו, סיכלו פריצות, חסמו רחובות. בסופו של דבר נכנעו. והוצבו מול הדילמה: לבחור במוות – או לבחור את סוגו

העולם סביבו המשיך הלאה. יפן שיקמה את עצמה, אמריקה שלחה אדם לירח, חומת ברלין נפלה. אבל בלב האי חי לו אדם שהזמן קפא עבורו. צוותי חיפוש נשלחו אחריו בניסיון למצוא אותו, אך הוא היטיב להסתתר, ואף כוח שיטור לא הצליח למצוא אותו

שרים רבים היו לקוחותיו, והרווחים שצבר שימשו אותו לתמיכה בישיבתו ולסיוע לנזקקים. את בתו האהובה, הרבנית גולדה, השיא לתלמידו המובהק, הרמ"א

כשהגיע לשם, ראה מחזה מפעים. בתוך האולם הצר והפשוט ישב הרב עצמו, עטור בזקן כסוף ופנים מאירות, מוקף עניים ונזקקים. לוחש מילה טובה לזקן כפוף, מניח יד על כתפו של יתום קטן, מספר מעשה חינוכי ומחיה את נפש השומעים. כולו אהבה, כולו חסד. לא ניכר עליו שהוא מגדולי הדור – אלא כאחד מהיושבים

"הגיעו פקודות מן המטה", מודיע המפקד. "עלינו לעלות ולכבוש את מצוק מאדה – בכל מחיר". המילים נופלות בכבדות. הרי זו משימת התאבדות כמעט ודאית. חיל רגלים, נטול יתרון טופוגרפי, העולה על גבעה מבוצרת היטב, תחת אש מדויקת – מה סיכויו לשרוד?

מהו כתב הזכויות של קאליש, שכמעט שמונה מאות שנים לאחר שנכתב עדיין מעורר רגשות כה עזים? מדוע בחרו המפגינים לשרוף דווקא אותו? הכירו את כתב הזכויות של קאליש, המכונה לעיתים ה"מגנה כרטה" של יהודי פולין

במרכזם ישב מלמד צעיר, בעל פנים מאירות ונעימות. לא היה בו שמץ מן התקיפות של מלמדים קודמים, לא מן הקשיחות ולא מן הזעף. הוא היה יושב איתם, קרוב, מדבר בלשון רכה, כמו אח גדול, כמו אב לבניו

לילדים, שחיו בפחד תמידי, הוא היה מגדלור. הוא שר עמם "אני מאמין" בלחש, סיפר על משה רבנו שהוביל את העם לחירות, והבטיח שיום אחד האור יחזור. מסירותו לא הייתה רק פיזית – הוא שמר על נפשם, נתן להם תחושת משפחה בתוך ההרס

מלמטה, אנשים עמדו על הקרקע הלחה של הג'ונגל בפנמה, מביטים לשמים בהשתאות. לנגד עיניהם נגלו מטוסים שמשליכים גלים-גלים של זבובים – מבריקים, בצבע ירוק-כחול, עיניהם אדומות כתמרור. זה נראה כמעט כמו סצנה מסרט אימה

נמצא כי תרנגולים מזהים שינויים באוויר באופן מהיר במיוחד, ואף מגיבים בבהלה או בהתמוטטות עוד לפני שבני אדם מריחים או חשים משהו. כך נולד הרעיון להקים "יחידת התרנגולים", שתפקידה לשמש מערכת התראה ביולוגית נגד גזים כימיים

הוא שב לביתו, פניו עדיין טרודים. אשתו, רבקה, ערכה את שולחן הערב. הדגים כבר הונחו על השולחן, והיין נמזג לגביעים – אך הוא לא מיהר לאכול. כשישבו יחד, סיפר לה את כל שעל לבו

מתוך הסמטה החשוכה, בצעדים חרישיים ומחושבים, פסעו שני אנשים הדורי פנים. גלימותיהם הארוכות רטטו ברוח. האחד מהם אחז בידה של ילדה קטנה, עיניה פעורות מאימה ושערה פרוע. פניהם היו מתוחות, לחוצות

בעוד הרוב בורח, יש קבוצה אחת במושבה שפועלת הפוך מכל אינסטינקט הישרדותי: זוהי "יחידת המתאבדות". ברגע שהן מקבלות את האות הכימי – מעין התראה על סכנה קיומית – הן אינן בורחות. להפך, הן דוהרות לעבר האויב המאיים במהירות ובנחישות שאין כמותן

היא את הבשורה ברוב שמחה וצהלה – ואיתה רבבות נוצרים שהאמינו בתמימות שמדובר בשריד קדוש, פלאי, שיכול לחולל ניסים. השקר התפשט כרוח סערה – עד כדי כך שהפך לסמל מובהק של האמונה הנוצרית ולמוקד עלייה לרגל, פולחן וקדושה

רבי מאיר בן ברוך, מהר"ם מרוטנבורג, הביט באישה בעיון, עיניו שקטות אך חודרות. הוא ידע: מקרה זה אינו שגרתי. ככל שהמשיך להקריא מתוך התשובה העתיקה, דברי הרי"ד – רבו של הדור ההוא באיטליה – הלכו ותפסו מקום של כבוד בהכרעת הדין

כיצד עובדת האנטיביוטיקה, מה השינויים שעברו עליה מאז גילוי הפנצילין, ולאן מועדות פניה? הבה נצלול לעולם המיקרוסקופי המרתק שבו מתחוללים הקרבות בין החיידקים לאנטיביוטיקה

הבית שבו גדל היה נאה, רחב-ידיים, אך העושר האמיתי היה בנפשו של הילד: סקרנות אינטלקטואלית נדירה, חריפות טבעית והבנה עמוקה כבר מגיל צעיר

הוא גילה שהגרמנים נהגו לכתוב בתחילת כל הודעה את מפתח ההודעה פעמיים. מפתח ההודעה היה הקוד המפרט את האופן שבו סודרה המכונה ביום זה בכדי להצפין את ההודעות. מפתח זה סומן בעזרת שלוש אותיות, שנכתבו בראשית ההודעה פעמיים רצופות זו אחר זו

ואז, כמו גל חי, עוד סנפיר ועוד סנפיר – החוף מתנקד במאות, אולי אלפי צבים זעירים, זוחלים בהמוניהם לעבר הים הקורא להם באור הירח. אך הדרך אל המים רצופה סכנות