לא רק יאנוש קורצ'ק: הרב שבחר להישאר עם היתומים גם מול המוות

בשנות השואה, בתוך הזוועות שלא יתוארו, זרחו סיפורי גבורה יהודית כנקודות אור בחשכה. רבים מכירים את יאנוש קורצ'ק, המחנך הדגול שהוביל את ילדי בית היתומים שלו בוורשה אל גורלם בטרבלינקה, מסרב לעזוב אותם. אך מעטים שמעו על הרב אלתר דוד הכהן קורצמן, דמות חרדית צנועה מקרקוב, פולין, שדאג ליתומים יהודים במסירות עילאית תחת הכיבוש הנאצי. הוא ניהל בית יתומים, חיזק את רוחם של ילדים אבודים ובחר להישאר לצדם גם מול המוות. סיפורו, מתועד פחות אך רב עוצמה, הוא עדות לאמונה, חמלה והקרבה שנותרו חקוקים בלבם של אלה ששרדו.

לפני מלחמת העולם השנייה, קרקוב הייתה לב תוסס של חיים יהודיים בפולין. ברובע קז'ימייז' שגשגו קהילות של אלפי יהודים – חרדים, ציונים וחילונים – שמילאו את הרחובות בקולות של תפילה מבתי כנסת עתיקים כמו הרמ"א, ריחות של חלות טריות מהמאפיות וצלילי שוק סואן. הרב אלתר דוד הכהן קורצמן, יליד סוף המאה ה-19, היה דמות מוערכת בקהילה החרדית. כפעיל באגודת ישראל, הוא הקדיש את חייו לעזרה לזולת. עוד לפני המלחמה לקח תחת חסותו בית יתומים בקרקוב, מוסד צנוע שבו גידל עשרות ילדים שאיבדו הורים. הוא דאג שיהיה להם אוכל – לחם, תפוחי אדמה ומרק דל, בגדים פשוטים וחינוך תורני שמילא את לבם בגאווה ובאמונה. הוא לימד אותם כיצד להתפלל, סיפר להם את סיפורי התנ"ך על דוד המלך והנביאים הקדושים, וחיזק את רוחם. ב-1 בספטמבר 1939 פלשו הנאצים לפולין. בתוך שבועות, קרקוב נכבשה, וחיי היהודים הפכו לתופת. חוקים אכזריים אסרו על תפילה בציבור, עבודה ותנועה חופשית. במרץ 1941 הוקם גטו קרקוב, כלוב צפוף וחשוך שבו נדחסו כ-15,000 יהודים, סובלים מרעב, מקור וממחלות.

בגטו קרקוב, תנאי החיים היו בלתי נסבלים. משפחות גרו בחדרים צפופים, מזון נעשה נדיר – מנות יומיות כללו לעיתים רק פרוסת לחם דקה ומרק מימי – והנאצים ערכו פשיטות תכופות, מלאות צעקות ואלימות. בתוך הכאוס, הרב קורצמן המשיך לנהל את בית היתומים, שכעת גדל בעשרות ילדים נוספים, יתומים שמשפחותיהם נרצחו או גורשו. עדויות מארכיוני יד ושם מתארות כיצד הוא עבד ללא לאות: הוא אסף מזון ממקורות דלים, ולעיתים סיכן את חייו בשוק השחור כדי להביא תפוחי אדמה או גריסים. הוא תיקן בגדים קרועים, חימם את החדרים בשאריות עץ בקור המקפיא של החורף הפולני, ולימד תורה בסתר, למרות האיסור הנאצי. לילדים, שחיו בפחד תמידי, הוא היה מגדלור. הוא שר עמם "אני מאמין" בלחש, סיפר על משה רבנו שהוביל את העם לחירות, והבטיח שיום אחד האור יחזור. מסירותו לא הייתה רק פיזית – הוא שמר על נפשם, נתן להם תחושת משפחה בתוך ההרס.

עדות אחת, שנשמרה במסורות ניצולים ומתועדת בחלקה בארכיונים כמו JewishGen, מדגימה את מסירותו של הרב קורצמן. בחורף 1941 קרקוב הייתה קפואה, והטמפרטורות צנחו מתחת לאפס. ילד קטן בבית היתומים, בן שש, בשם יצחק, רעד ללא מעיל, גופו רזה וחלש מרעב. הרב קורצמן, שראה את הילד סובל, יצא בחשאי מהגטו דרך קשרים מסוכנים עם פולנים מבחוץ. הוא החליף את מעט התכשיטים שנותרו לו ממשפחתו, במעיל חם מהשוק השחור. כשחזר, ספוג קור ורטוב משלג, עטף את יצחק במעיל, חיבק אותו ואמר, "אתה תחיה, יצחק, ותספר לעולם". הסיכון היה עצום – נאצים ירו ביהודים שנתפסו מחוץ לגטו – אך הרב קורצמן העדיף את חיי הילד על פני אלו שלו. סיפור זה, שנשמר בזיכרונות ניצולים, מראה את לבו הגדול ואת נכונותו לסכן הכל למען ילד אחד.

ככל שהמלחמה התקדמה, הזוועות גברו. ב-1942 הנאצים החלו לחסל את גטו קרקוב. במהלך אקציות – גירושים המוניים – אלפי יהודים נשלחו למחנות השמדה כמו אושוויץ ובלז'ץ, שם נרצחו בגז או בעבודת פרך. ילדים היו מטרות קלות, ולעיתים נחטפו ממשפחותיהם ברחובות. גורלם של היהודים נראה ברור, ולפני הרב קורצמן הייתה האפשרות לנסות להציל את עצמו, אך הוא בחר להישאר עם היתומים, כאומר: "אם ילדי הולכים, גם אני הולך". במהלך אקציה ב-1942, ככל הנראה בסתיו, נלקח הרב קורצמן עם קבוצה של ילדיו אל מותם. הם נרצחו ככל הנראה בבלז'ץ, שם הושמדו מאות אלפים בגז. בחירתו להישאר, מתוך נאמנות לילדים ולקהילה, הפכה אותו לגיבור שקט של השואה. ה' יקום דמו.