יד ושם בטולדו: סיפורו של בית הכנסת המפואר "אל טרנסיטו"

שמואל אבולעפיה עמד ליד ביתו בטולדו, סמוך לדרך הראשית שבין הרובע היהודי לשערי העיר, ושקע בהרהוריו. רוח קלה נשבה בין סמטאות האבן, והוא זה עתה סיים את תפילת ערבית בבית הכנסת הישן. המקום, ששירת את הקהילה היהודית בנאמנות לאורך שנים רבות, שוב לא התאים להדרה של הקהילה ולרוחה. קירותיו דהו, ספסליו שקעו, והחלונות כמעט שלא הכניסו אור. לא עוד בית תפילה – כי אם מחסה בלוי ונוגה.

שמואל, איש ספר ויראת שמים, נזכר בדברי הנביא חגי שנאמרו בשיעור האחרון של הרב: "העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים, והבית הזה חרב?". לבו ננער בקרבו. ביתו שלו היה נאה ומפואר, מעשה ידי אדריכל ספרדי, ומשרתים התרוצצו בו יומם וליל. אך בית ה', מקום תפילת הציבור, הלך והתמוטט.

בשנה זו, בעבור שירותיו למלך פדרו הראשון בגזברות המלכותית, קיבל שמואל מענק כספי נדיב כתשורה של כבוד על כמה מפעילויותיו החשובות, ובלבו גמלה ההחלטה: להקדיש חלק ניכר מן הכסף לבניית בית כנסת חדש, מהודר ומרשים, שיהיה לקהילת יהודי טולדו לא רק מקום תפילה – אלא עמוד אש לפני המחנה.

הוא שב לביתו, פניו עדיין טרודים. אשתו, רבקה, ערכה את שולחן הערב. הדגים כבר הונחו על השולחן, והיין נמזג לגביעים – אך הוא לא מיהר לאכול. כשישבו יחד, סיפר לה את כל שעל לבו: על הרוח שבקרבו, על הפסוק שחדר ללבו ועל החלטתו לבנות בית כנסת מפואר על חלקת האדמה הסמוכה לביתם.

רבקה האזינה בעיניים בורקות. כשסיים, אמרה בלחש: "ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם, טוב מבנים ומבנות".

"אני אהיה איתך בזה, בלב שלם", הוסיפה.

כעבור שבועות אחדים, כאשר נקרא שמואל לשוב ולייעץ בענייני כספים בארמון, ביקש לשוחח ביחידות עם המלך. הוא השתחווה כראוי, ולאחר מכן פתח בדבריו. סיפר על מצבו המדורדר של בית הכנסת הישן, על הרצון לבנות בית חדש לתפילה, וביקש רשות מפורשת לכך.

פדרו הראשון, שכונה בפי רבים "האכזר", האזין בדממה. אולי זכר את פרעות השנים הקודמות, את הדם שנשפך ברובע היהודי בעודו מעלים עין. משהו בפניו התרכך. הוא נענה לבקשה, ואף הוסיף לה את חותם המלכות.

שמואל לא חסך באמצעים. הוא פנה אל האדריכל היהודי הנודע, דון מאיר אבדלי, שנודע ביצירתו האמנותית הדקה ובהבנתו העמוקה את רוח המקום.

"עליך לבנות בית לאלוקי ישראל", אמר לו, "שיהיה לפאר לקהילת טולדו, ושיתנשא על פני כל בתי העיר – בגובהו וברוחו".

מאיר קיבל את המשימה בלב שלם, והתמסר לה.

במשך כמה שנים עמלו פועלים ואומנים, יהודים ושאינם כאחד. בית הכנסת נבנה בסגנון מודחאר – שילוב בין אריחים מצוירים, קמרונות גותיים וקשתות נוספות. קירותיו עוטרו בכתובות עבריות וערביות, מלאות הוד ותפילה. הבניין התנשא מעל בתי הרובע, ואור של קדושה כמו הקרין מתקרתו הקמורה.

בהגיע יום חנוכת הבית, הוזמנו כל יהודי טולדו – מן הרבנים ועד אחרון האומנים. הרחבה שלפני בית הכנסת התמלאה בשירה ובנרות. הרב הראשי של העיר עלה לדבר, עטוף טלית לבנה, ורעד נרגש בקולו: "עד לא מזמן ישב בקרבנו גאון ישראל, רבי יעקב בן אשר זכרונו לברכה. בספרו 'אורח חיים' סימן ק"נ כתב: 'כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית כנסת'. והוא ממשיך וכותב: 'בית הכנסת צריך להיות גבוה משאר בתי העיר'.

"והנה זכינו, שרבי שמואל אבולעפיה התנדב לבנות את בית הכנסת מכספו, ואף עשה אותו גבוה ומפואר ביותר.

"אמר רבי יצחק במסכת מגילה: 'מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד – ובתי כנסיות ובתי מדרשות'. אשרי רבי שמואל, שזכה לבנות לה' מקדש מעט".

הקהל פרץ בשירה. הפייטנים חיברו פיוטים מיוחדים ליום החנוכה: "עטרת טולדו נבנתה", "מקדם שמש ייסדוהו", "היכל ה' המהולל" – והם הושרו בקול רם ונעים. תלמידי חכמים ניגשו אל שמואל בזה אחר זה, ובירכו אותו שיישא שכרו מן השמים ויזכה להוסיף ולהאיר את קהילתו.

אך לא כל הלבבות שמחו. הכמרים והנזירים, שראו בעין צרה את תפארת בית הכנסת, החלו ללחוש עלילות. תחילה היו אלה רמיזות, ולאחר מכן – האשמות מפורשות: "מעילה בכספי המלך", "תמיכה בבוגדים", "לעג לדת הנוצרית".

לבסוף, תחת לחץ ההמון והכנסייה, נכנע גם המלך. שמואל נאסר ונחקר, עונה בעינויים – ומת במרתפי הכלא, על אף שהיה איש ישר שלא היה בו כל דופי.

שנים רבות לאחר מכן, עם גזירת הגירוש בשנת 1492, נגזלו גם הבית המשפחתי וגם בית הכנסת המפואר. שניהם נמסרו לידי הכנסייה הקתולית, אשר הפכה את בית הכנסת למנזר.

אך אבן מקיר תזעק.

כיום – דורות רבים אחר כך – אותו בית כנסת, שנבנה מכספו של שמואל אבולעפיה, ידוע בשם "אל טרנזיטו", והוא משמש כמוזיאון לתולדות יהדות ספרד.