מהפיל ועד התרנגול: בעלי החיים שהפכו לכלי נשק בשדות הקרב

מאז ומעולם שירתו בעלי החיים את האדם בשדות הקרב.

בתקופות קדומות, הפילים היו ה"טנקים" של העולם העתיק. הצבא ההודי, כמו גם צבאו של חניבעל, השתמשו בהם לפריצה דרך שורות האויב. הסוסים נשאו על גבם פרשים, מרכבות, תחמושת ואספקה.

ברומא, כלבי תקיפה נשלחו בשדה הקרב עם שריון מתכת. באימפריה הפרסית קשרו לפעמים לפידים בוערים לזנבות חיות פרא, ושחררו אותן אל שורות האויב כדי ליצור בלבול ושרֵפה. את הרעיון הם קיבלו, כמובן, בהשראת פעולותיו של שמשון הגיבור.

אבל גם בעידן שבו נכנסו למלחמות טנקים, מטוסים ופצצות גרעיניות, לא חדלו בני האדם מלגייס את עולם החי לצרכים צבאיים. במלחמת העולם השנייה, בעלי חיים מילאו תפקידים מפתיעים – לפעמים הרואיים, ולעיתים טרגיים.

ברית המועצות, שהתמודדה עם מתקפת פתע גרמנית ב-1941, ניסתה לעצור את טנקי הפאנצר הגרמניים בכל דרך אפשרית. אחת הדרכים שנוסו, הייתה להפעיל כלבים ככלי נשק נגד טנקים.

במסגרת "יחידת כלבי אנטי־טנקים", אולפו הכלבים לרוץ אל עבר כלי רכב אויב כשעל גבם מותקנים מטעני חבלה. תכנון המטען היה כזה, שהוא אמור להתפוצץ כאשר הכלב נכנס אל מתחת לרצפת הטנק.

שיטת האימון התבססה על התניה קלאסית. הכלבים הורגלו לקבל מזון רק מתחת לטנקים – מה שאמור היה לגרום להם לרוץ לעבר טנקים גם בשדה הקרב.

אלא שבפועל, הדברים לא התרחשו כפי שתוכנן.

הכלבים אומנו על טנקים סובייטיים, בעלי מנוע דיזל, אך בחזית ניצבו טנקים גרמניים, בעלי מנוע בנזין. הכלבים, שזיהו את ריח הדיזל המוכר, ברחו חזרה לעבר הטנקים הסובייטיים – ולעיתים אף התפוצצו בין הכוחות הסובייטים. בנוסף, רעש הקרב גרם לרבים מהכלבים לברוח מהשדה או לשוב אל המאלף – כשעל גבם המטען החי והמסוכן.

הרוסים טענו להשמדת למעלה מ-300 טנקים גרמניים על ידי הכלבים, אך ככל הנראה המספרים הוגזמו. גם הגרמנים לא נשארו אדישים, ועד מהרה הם ניסו לנצל את הכישלון הסובייטי לצרכיהם. בחלק מן הפקודות הגרמניות נאסר על ירי לעבר כלבים, מתוך ניסיון ללכוד אותם לצרכים תעמולתיים נגד הסובייטים.

ומן היערות הרוסיים, נעבור אל המעבדות אמריקאיות, ונגלה גם שם שימושים מפתיעים בבעלי חיים.

בשנת 1943 הציע הפסיכולוג הביהביוריסט פרדריק סקינר רעיון מפתיע: שימוש ביונים לצורך הנחיית טילים.

במסגרת פרויקט שזכה לשם "פרויקט יונה", ניסה סקינר לייצר את הטיל הראשון בעולם שפועל בשיטת "שגר ושכח".

לא היו אז מחשבים וג'י.פי.אס, אך עם בעלי חיים שימושיים כל כך, לשם מה יש צורך במחשב?

במהלך הניסוי, בקצהו של כל טיל ניסיוני הוכנסו יונים. היונים הוצבו מול מסך שבו הוקרנה תמונת המטרה. היונים אומנו לנקר בדיוק במרכז התמונה. אם הטיל סטה ממסלולו, והתמונה והניקור לא היו במרכז המסך, הייתה פעולת הניקור אמורה לתקן את מסלול הטיל בזמן אמת, באמצעות מנגנון מכני שזז בהתאם לכיוון הניקור.

היונים הפגינו רמות דיוק מרשימות, אפילו בתנאי רעש, רטט ותנועה. אך הצי האמריקני התקשה להאמין שעתיד הלחימה טמון ביונה מאולפת – ובסיומה של סדרת ניסויים מוצלחת, נגנז הפרויקט.

אך לא רק כלבים ויונים גויסו למערכה. גם התרנגול, ציפור החצר התמימה, גויס בשעת חירום לצורך לחימה מודרנית.

במהלך מלחמת המפרץ ב-1991, כאשר צבאות הקואליציה נערכו לפלישה לעיראק, התעוררה חרדה שמא סדאם חוסיין יעשה שימוש בנשק הכימי שהיה ברשותו – גז עצבים, חרדל ואחרים.

בעקבות ניסויים שנעשו, התברר כי למרות ההתקדמות הטכנולוגית, החיישנים הרגישים ביותר הם דווקא איברי הנשימה של בעלי חיים.

נמצא כי תרנגולים מזהים שינויים באוויר באופן מהיר במיוחד, ואף מגיבים בבהלה או בהתמוטטות עוד לפני שבני אדם מריחים או חשים משהו. כך נולד הרעיון להקים "יחידת התרנגולים", שתפקידה לשמש מערכת התראה ביולוגית נגד גזים כימיים.

האמריקאים ייצרו כלובים ניידים, והציבו בהם תרנגולים בשיירות הלוחמים ובבסיסים קדמיים. התרנגולים היו תחת מעקב קבוע, ואם אחד מהם החל להתנהג באופן חריג או התמוטט, הדבר נתפס כסימן ראשון לאיום כימי.

שם הקוד של המבצע היה "KFC", שהם ראשי תיבות של המילים "מבצע תרנגול כוויתי", על שם המדינה כווית, שסביבה התרחשה המלחמה. אך למרבה האירוניה, ראשי תיבות אלו היו גם שמה של רשת המזון המהיר "Kentucky Fried Chicken", שמכרה עוף מטוגן.

אלא שהתרנגולים, שנחשפו לתנאי מדבר קשים, לא עמדו בלחץ. בתוך ימים ספורים רבים מהם החלו למות. לא בגלל גז, אלא פשוט עקב חום, מחסור בטיפול, או סטרס. הפרויקט בוטל כעבור שבועות בודדים, אך נשאר בתודעה הצבאית כדוגמה למאמץ הבלתי פוסק לגייס את עולם החי, גם בעידן מודרני, אל חזית הלחימה.

בעלי החיים לא התנדבו ללחום. אך בעידן שבו כל אמצעי נחשב קביל, גם הם גויסו אל תוך שדות הקרב: רצים על ארבע, עפים על כנפיים והופכים, בעל כורחם, לחלק מהמלחמה הגדולה ביותר שידע האדם.