הצלב המדומה: כך התפוררה אגדה נוצרית

הסיפור הבא מדגים היטב את עיקרון פעולתו של הפולחן הנוצרי: פנטזיה שמולידה עבודת אלילים, שקר שמתחפש ל"סמל", ולבסוף – קריסה מביכה של האשליה תחת כובד משקלה שלה.

תחילתו של הסיפור באישה בשם הלנה, אמו של קונסטנטינוס – אותו קיסר שעשה את הנצרות לדת האימפריה. הלנה, שביקשה להותיר את חותמה על ההיסטוריה ולזכות בהערצה כקדושה, הודיעה פתאום – באמצע מסע בארץ ישראל – כי "מצאה" את הצלב שעליו נצלב ישו. לא פחות. כיצד מצאה אותו? במערה. איפה הייתה המערה? בדיוק היכן שהיא חיפשה. עדות? אין. היגיון? מיותר. העיקר – סיפור.

היא לקחה, כך לפי הסיפור הנוצרי, את "הצלב הקדוש" המפואר הזה, פיצלה אותו לשניים – חלק שמה בירושלים, בקופסה מצופה כסף, וחלק לקחה עמה לרומא. שם הפיצה את הבשורה ברוב שמחה וצהלה – ואיתה רבבות נוצרים שהאמינו בתמימות שמדובר בשריד קדוש, פלאי, שיכול לחולל ניסים. השקר התפשט כרוח סערה – עד כדי כך שהפך לסמל מובהק של האמונה הנוצרית ולמוקד עלייה לרגל, פולחן וקדושה.

חלפו שלוש מאות שנה. הפרסים כבשו את ירושלים, ולקחו עימם בשבי גם את הפטריארך הנוצרי – וגם את הצלב עצמו. הנצרות הוכתה בלב לבה. אבל לא לדאוג – הקיסר הביזנטי הרקליוס ניצח את הפרסים והשיב את הצלב לירושלים, בלוויית תהלוכה חגיגית – וזו כבר סיבה לחג נוצרי רשמי, שנחוג עד היום ב־14 בספטמבר.

אך הפלא ופלא – הצלב לא עזר לשוב ולשמר את שלטון הנוצרים בירושלים. עשר שנים לאחר מכן נכבשה העיר בידי המוסלמים. כדי למנוע את אובדן השריד ה"קדוש" מיהרו הנוצרים לפרק את הצלב לפיסות קטנות, כדי לפזר אותן ברחבי העולם הנוצרי. מכתב שנשלח מירושלים בשנת 1120 מתאר איך הצלב התפצל לשלושים מקומות שונים – מדמשק ועד פריז, מאודסה ועד קפריסין. כך נוצרה רשת שלמה של מוקדי פולחן, שכל אחד מהם מתיימר להחזיק ב"פיסה מהצלב האמיתי". מאה אחוז זיוף, אפס אחוז בושה.

כמובן, לצלב היה גם ערך כלכלי מובהק. הכמרים והפטריארך בירושלים עשו בו שימוש כמקור הכנסה: הוא הוצג בטקסים, הונף בתהלוכות, נישא בראש גדודים חולל לכאורה "נסים", הביא תרומות, עורר רגשות, וגייס עוד ועוד מאמינים. הוא הפך למעין קמע – ארון קודש מזויף שנישא לפני צבאות נוצרים ממש כביכול הוא ארון הברית שבמדבר.

האבסורד הגיע לשיאו כשאפיפיור אחר, אורבנוס השני, שלף מאות שנים מאוחר יותר פיסת עץ נוספת שטען כי היא מהצלב של הלנה, והעניק אותה לפשוטי העם במסע הצלב הראשון. והצבאות – בייחוד אלה של הצלבנים – לקחו אותו אתם לשדה הקרב. וכך, כשהצלבנים יצאו במסע מלחמה נגד האסלאם, התייצב "הצלב האמיתי" בראשם – והופל. בקרב קרני חיטין, 1187, נשבה הצלב על ידי צלאח א-דין. הוא נלקח מהכנסייה בעכו על ידי בישוף עכו, שנהרג בקרב. עבור הצלבנים, אובדן הצלב לא היה רק אובדן חפץ – אלא קריסת האמונה, התמוטטות הרוח, מפלה אידיאולוגית. הפולחן שלהם הובס.

מאז הם מנסים להשיבו. פעם בתיווך של ריצ'רד לב הארי, פעם בעסקה כושלת עם הסולטאן, פעם בניסיון רכישה מכספה של מלכה גיאורגית – אך לשווא. הצלבים נשארו בידי האסלאם – ואז נעלמו. ובינתיים, כנסיית הקבר ממשיכה לטעון שהיא שומרת שרידים; קתדרלות ברחבי אירופה ממשיכות להציג "פיסות מהצלב", וכל קתדרלה גדולה מתהדרת בשברון אחר.

לסיכום, מה נשאר לנו מן "הצלב האמיתי"? לא אמת, לא קדושה, לא חפץ, ואפילו לא גאווה נוצרית. מה שנשאר הוא הסמל המזוקק ביותר של השקר: עץ מת שנטען כי הוא "מושיע", חפץ נטול רוח שמתחפש לרוח, שקר שמוליד פולחן שלם – ומתפורר כמו כל אגדה.

ויותר מכל – הוא תזכורת עבורנו: עד כמה עבודת אלילים יכולה להיבנות על סיפור בודד, שמונף ברוב פאר, ונופל ברוב קלון.