כל התכנים של הרב דן טיומקין

כאשר מערכת קבלת ההחלטות שלנו, ההורים, אינה מתעלמת מצרכי הנפש של הילד, אפשר לכוון יותר להנהגה הנכונה והרצויה, כך שבסופו של דבר הילד ילמד, אבל לא יתייאש

בחינוך מתבגרים, זה לקח שחייבים לזכור ולהזכיר לעצמנו, כדי לתת כוח לילדים שלא להישבר ולא להתייאש. כמו שאנחנו לא מתייאשים, כך הקב"ה לא מתייאש מאיתנו

חז"ל נתנו כמה דימויים לכך, שכולם מדברים על משהו חיצוני חוצץ, ולא על פגיעה באיכות הפנימית. לא דימויים מעולם התפוחים הרקובים, ולא דימויים מעולם המקולקלים או העלים הנושרים. חלילה. לגמרי עולם אחר

בחינוך, כמו ביישור שיניים, צריך תהליך, וזה מחייב סבלנות, עקביות והתמדה. ויש עוד כמה דברים שאפשר ללמוד מהפלטה לשיניים

לפעמים נראה כאילו חינוך הוא רק חסד שעושים עם הדור הבא בכך שמעבירים להם את הערכים שלנו. אבל זה לא נכון. אם אנחנו תקועים, זה לא יעבוד

זה הזמן להראות גילויי חיבה, לומר להם את מעלותיהם וכמה אנחנו אוהבים אותם. בגדול, זה בדיוק מה שקורה בין הקב"ה לבינינו ביום הפורים

תפקידנו כהורים אינו רק לעזור לילדים שלא להסתבך, אלא לנסות להרים את נקודת המבט של הילדים מעל טרדות היומיום, ולנסות להצית ולעורר אצלם שאיפה לגדלוּת והכרה שיש בהם ניצוץ קדוש

בבריחה מעצמו, וכדי לעזור לו, צריך לטפל בשורש הטראומה. הבעיה היא שטראומה פיתחה עמידוּת לרוב שיטות הטיפול הרגילות. יש כמה שיטות יעילות, רק שזה מחייב אותנו לייצר אווירה נכונה

טראמפ הוא אדם כוחני מאוד. אפשר לאהוב או לא לאהוב את הסגנון שלו, אבל את הכוחניות שלו הוא הצליח לנתב למקומות טובים: הוא התעשר, נהיה נשיא ארה"ב, והוא גם ידיד העם היהודי

האדם יונק את שורשיו ואת כוחותיו הרוחניים מן המקום שבו הוא חי. אנחנו לא עצים, ויש לנו יכולת לזוז, להתקדם, לשנות מיקום

זו עבודה פנימית – לשלוט בפלייליסט של המחשבות, הקולות והמנגינות שבתוכנו. כדאי להפוך את הפלייליסט הזה לחיובי

יש נשמות שעבורן המסע הזה הוא מחויב. יש להן ניצוצות לאסוף דווקא משם

בעולם הפנטזיה, עם משאבים בלתי מוגבלים של זמן וכסף, היינו יכולים לעשות עבודה נהדרת. אבל בעולמנו האמיתי, זה לא בדיוק עובד ככה. קצב החיים מהיר מדי, העומס עלינו עצום, ויש לזה מחירים

לפעמים לפני שמסבירים מהלכים רוחניים נשגבים, צריך לחשוב על הקומה הראשונה, צרכים פיזיים מתאימים. אברהם אבינו קודם האכיל את האורחים שלו, ורק אחר כך ביקש מהם לברך

אני לא נוהג לעסוק בפוליטיקה, ובכל זאת רציתי להקדיש את הטור השבועי ליהודי ניו יורק שזכו לראש עיר מוסלמי שונא ישראל, כי יש כמה נקודות חשובות שניתן ללמוד ממנו על הסוגיה שלנו, של נוער מתמודד

מוקדש באהבה לקוראים ולקוראות היקרים, ששחוקים ממרוץ החיים שבו הכנפיים שלהם עדיין לא התגלו. אל תיתנו לאף אחד לקצץ לכם את הכנפיים

בגיל ההתבגרות הכול נעשה מורכב יותר. המתבגרים חדים יותר, מודעים וחשדניים מול כל ניסיון להשפעה. ובכל זאת, גם הם מגיבים טוב יותר לכלים עקיפים

אני לא בטוח שכל חבר ראוי לזכות אוטומטית לכזה אמון. צריך להיזהר למי מספרים סודות, או למי חושפים דברים אישיים, כדי שלא ניפגע ונתאכזב

בשבר הזה גם יתרון: הוא גורם לשבירת קונספציות ולבירור מחדש של היסודות הקיומיים, של משמעות ותכלית, של מהות ושל אמת. אחרי הניפוץ הכואב, יש אפשרות לעצירה ובחינה מחדש

מה הוא אוהב? סיפור אמיתי, עם סוף טוב, שאני מקווה שייתן השראה לעוד הורים מתמודדים