כל התכנים של הרב דן טיומקין

מים קרים? מים קפואים? טפטוף בעזרת האצבעות, או לשפוך נטלה שלמה? ואולי בכלל כדאי להפוך את המיטה? ומה עם שיחות מוסר ותוכחה? מה הדרך הנכונה והיעילה לעורר דובים ולעזור להם לקום?

רבי עקיבא היה בדרגה שגם בשיא החורבן הוא כבר ראה את הגאולה, ולכן שחק, אבל חבריו התנאים בכו, כי עכשיו כואב. יש כאן כאב, ואין לנו תשובות, אנחנו לא יודעים חשבונות שמים

אפשר להתעלם מהלב. אפשר לגעור בו. אפשר להישאר לישון. אבל כל אלה לא טובים בטווח הארוך. אז מה עושים?

איך אפשר להסביר את השוני בתגובות שלהם? הרי כולם היו באותו ארוע. איך אפשר להסביר את ההבדל הקיצוני הזה? על סף הרגישות של הנשמה שלנו

משמים קיבלת כאן נורית אזהרה מהבהבת, שאתה כנראה מדי נוטה איתו לדין ולצמצום. בדור שבו הפיתויים כל כך זמינים, וקול המונה של רומי מנסר בעולם, צריך יותר חסד ויותר רחמים

כל הצצה לשמים יכולה וצריכה להזכיר את זה. אז יהי רצון שנזכה להיות כוכבים אמיתיים

כללי החינוך הרגילים לא מועילים לילדי ODD, ורק מחריבים את הקשר. אבל אפשר לתקן

אי אפשר לומר באופן מוחלט על שום דבר אם מותר או אסור, בלי לברר את הרקע: טראומות העבר, הקשר עם ההורים, עד כמה יש לילד מה להפסיד, האם הדרישה מעשית ויש לה סיכוי להתקבל

כדאי לנסות לזכור את זה, ולעשות לשם מצווה. הכוונה נותנת אמונה

כאשר יש סדקים בזהות, זה יוצר עומס על מערכת היירוט, וסכנה גדולה

היום יגמר בסוף, ואתה תירדם תשוש ומותש. מה שחשוב, מחייב תעדוף, לתרגם את זה ליומן שלך. אחרת זה נדחה ומתפספס

יש כאן הנחת יסוד למציאות רוחנית נסתרת, שכל העולם הזה רק מייצג ומרמז לה, ואם נתבונן – נוכל לגלות אותה קצת. כאילו הכל סימני דרך שהקב"ה שולח לי

זה באמת לא פשוט, במיוחד בדור מאתגר כל כך, כשהרחוב מפתה וזמין כל כך, שהילדים רגישים כל כך. אבל זה תפקידנו. להצליח להיות חוליה מקשרת, ולהעביר את התורה לדור הבא באופן מתקבל

אין דבר כואב, מדאיג, מלחיץ יותר מילד שיוצא למסע מסוכן בעמק הבכא. אבל אם קווים אדומים יגרמו לילד להיות בצד הלא נכון שלהם, אז הקווים האדומים האלו לא מועילים

אתה אומר טענה לוגית הגיונית ברורה, ומתפלא להיווכח כיצד לא באמת הקשיבו לנשמת דבריך, אלא נתפסו לאיזו מילה והוציאו אותה מהקשרה, ובסופו של דבר, דבריך לא באמת נשמעו והובנו. מתסכל

הוא גם יישם את הדברים בעצמו מול בניו, גם כתב בזה קונטרס, "אבות על בנים", גם הדריך רבים, בקורסים ובסדנאות, וגם הדריך אותי בניסיונות שלי עם ילדי

יש כאן חידוש בדרך העברת המסר. הרמח"ל ידע לכתוב השקפה ומוסר, פנימיות וקבלה, ביאורים וחידושים. ובכל זאת, הוא הכיר את הדור, ובחר גם בדרכים מחודשות ומעניינות כדי להעביר את המסר

אנו מפתחים מומחיות להצדיק לעצמנו את מעשינו. כשחלק אחד של המוח מקבל החלטה, שאר החלקים מתגייסים להמציא סיפור שמסביר מדוע התקבלה החלטה זו. אז מי המחליט האמיתי?

המסר שהעברתי בהרצאה היה מעשי ומועיל, ב"ה, אבל את המסר החשוב יותר הן קיבלו לפניה

העיקר בחינוך הוא ה"ימין המקרבת", כמו שהדריכו גדולי ישראל. אבל איך זה מסתדר עם המצווה להוכיח? איך אפשר להתעלם מהמצווה הזו?