כשהגוף לוחץ על הברקס, זה הזמן לדאוג לעצמנו

איזון זה דבר חשוב בחיים. איזון נכון מאפשר לחיות בצורה מלאה, בריאה ומשמעותית יותר. כולנו נדרשים לאזן בין בית לעבודה, בין דאגה לעצמי לבין נתינה לאחרים, בין הרצוי למצוי, בין השאיפות למציאות. אין נוסחה ברורה איך עושים את זה בדיוק, ויש בדרך כישלונות שהם לא נעימים, אבל הכרחיים, כדי לעזור לנו לדייק את עצמנו ולחתור תמיד לאיזון מתאים יותר.

תפקידנו בחינוך הוא לעזור לילדים להיות בריאים בנפשם, וזה מה שיעזור להם לחתור ולמצוא בעצמם את האיזון הזה בין תלאות החיים. זה מחייב דוגמה אישית, זה מחייב דאגה לצרכים הפיזיים הבסיסיים, זה מחייב גם דאגה לצרכים הרגשיים, וככל שהילדים מתבגרים – זה מחייב השקעה יזומה בקשר רגשי חם.

בעולם הפנטזיה, עם משאבים בלתי מוגבלים של זמן וכסף, היינו יכולים לעשות עבודה נהדרת. אבל בעולמנו האמיתי, זה לא בדיוק עובד ככה. קצב החיים מהיר מדי, העומס עלינו עצום, ויש לזה מחירים. כולנו מסתובבים עם כאבים ומצוקות, קשיים, רצונות בלתי ממומשים, חלומות במגירה שוויתרנו עליהם בשטף החיים, טראומות קטנות ולעיתים גדולות וצורות שונות של סבל. חלקם איתנו מהילדוּת, וחלקם התפתחו והצטרפו במשך החיים. לכולנו יש גם דרכים בריאות יותר ופחות לעמעם את הכאב, לשחרר את הלחצים, לברוח ולהרפות. כל עוד אדם מסוגל לנהל אורח חיים נורמלי, עם קשרים חברתיים סבירים, בלי שקרים ובלי בריחות, ועם תפקוד סביר, אז הכל בסדר. פחות או יותר.

לפעמים אנחנו "סופגים" מדי, מְרַצִים אחרים כדי למנוע קונפליקטים, מעמיסים על עצמנו מתח ולא מפרגנים לעצמנו זמני הטענה רגשיים. כאשר אדם עסוק מדי בכיבוי שריפות, במצב הישרדות, והוא שחוק ועמוס, אינו מצליח לשחרר קיטור ומתח – יש לזה מחירים. בדרך כלל, במצבים האלו המציאות מתנגשת. מערכות היחסים עם יקירינו (ועם עצמנו) מתמלאות בחיכוכים ובמריבות, וזה אמור לגרום לנו להתבונן ולחשב מסלול מחדש.

לפעמים אנחנו סופגים עוד ועוד, כדי למנוע את החיכוכים האלו. ואז עלול להגיע שלב שבו הגוף לוחץ על הברקס, שזו בעצם דרכו לשדר איתותי מצוקה ולצעוק: "עד כאן". לפעמים זו סתם חולשה, עייפות, הפרעת שינה או חרדה. לפעמים זה ממש גורם למחלות כמו מיגרנות וכאבי ראש, מעי רגיז או בעיות במערכת העיכול (שלשולים או עצירויות), בעיות בלב, הצטננויות חוזרות, מחלות אוטו-אימוניות או זיהומים ויראליים.

חלק מתפקידנו כהורים מחייב אותנו לדאוג לעצמנו. לפעמים פעולות מניעה של הורדת מתח יכולות לחסוך הרבה כאב ועוגמת נפש, ובטווח הארוך – לאפשר לנו להיות פנויים יותר לילדים, רגשית ופיזית. זה מחייב התבוננות (בין אם מדובר במניעה, ובין אם הגוף כבר התחיל לאותת): האם אני על הקצה? מה יעזור לי להירגע? לפעמים כדאי להיעזר בטיפול מקצועי, לפעמים כדאי פשוט לעצור ולהשקיע בעצמי, בזוגיות ובשלום הבית, בשחיקה ובעומס שלי. זו אינה מחשבה אגואיסטית, אלא זה המעמיד שיאפשר השקעה ודאגה לילדים.