טורים אישיים

כל אחד בשעתו קם בכוונה חיובית. אבל כמו כל רעיון, גם הוא נוצר מבני אדם עם יצרים ודחפים. רק ביהדות נדרש מכל אחד להיות קודם בן אדם

החירות היא הבחירה הנתונה לאדם והיא היוצרת את אחריותו לגורלו. הקללות והברכות אינן גזירת גורל מקרי, כי אם, במובן העמוק, פועל יוצא של בחירותיו ומעשיו של האדם

עכשיו, אחרי שהכלים של הפסח כבר במחסן, הגיע הזמן לנסות ולחזור לשגרה של עבודה. איך עושים את זה נכון? גם אם לא שאלתם, אנחנו כאן בשביל לתת תשובות. טור של טיפים בנימה מבודחת

ההרחקה היא פעולת הגנה של החברה מפני הסכנה של תוצאות הדיבור הבעייתי: התפוררות חברתית ולאומית. זוהי רפואה מונעת אסון – יש להרחיק ולהתרחק ממצורע – ממי שהאג'נדה שלו היא להוציא ולהביא רק רע

זה כמו לשאול "מה נותן לך האוכל שאת אוכלת", ולענות שהוא נעים לעין. תשובה נחמדה, אבל היא לא עונה על השאלה

חובה עלינו להיות כנים עם עצמנו. אם חשוב לנו שהנכדים שלנו ירצו להישאר יהודים, אנו חייבים להשקיע בחיבור שלנו למקור. לא משנה כמה אנו קרובים, כדאי לנו להשקיע בזה יותר – וכמה שיותר

לא תמיד נכון לפעול על פי פרץ רגשי או צורך אינדיבידואלי יצירתי אך אישי. פעמים יש לפעול באיזון ובשילוב השכל, בהתאם ל"סדר העבודה"

כשאנחנו עומדים בפני בחירה שעשויה להשפיע על כל מהלך חיינו, חשוב שנעשה זאת מהסיבות הנכונות. זהירות, בחירה כללית לפניך

תקשורת שמעדיפה לתת במה להפצת דכדוך וייאוש – חוטאת לתפקיד הנדרש ממנה בימים אלו. הברירה בידינו להחליט מה נכנס אלינו הביתה – ומה לא

מה על החברה הישראלית לעשות על מנת להחזיר לחיים האזרחיים את תפארתם? דברים לעילוי נשמת הרב אלקנה ויזל זצ"ל

"לא אשכח לעולם את המבט הזה שלו... ישוב על כיסא מולי, רב גדול והדור פנים, שמיים שכמותו, למול ארץ שכמוני, דקה וחצי בתשובה. ואני שותקת. מרגישה שהוא מסתכל לתוכי. רואה אותי. רואה את הנשמה שלי באינסוף אהבה. ואני מתביישת...". אפרת טליה כהן ברגעים של זכרונות מהרב אריה שכטר זצ"ל, במלאת ארבע שנים לפטירתו

אנחנו יכולים וחייבים לתת בו אמון. לדעת שאנחנו לא מבינים, שאנחנו רואים כאן חלקיק אחד של פאזל מתוך תמונה רחבה הרבה יותר שמישהו יצר הרבה לפני שהיינו כאן

הטרוריסטים לא בוחלים באף אמצעי כדי לשבור אותנו. יש להם שיטות לוחמה רבות, ואחת מהן הם מסווים בערמומיות שפלה. היזהרו מהסכנה האורבת

את הערך של הכרת הטוב נעבד למול הילדים כאשר נשאל אותם שאלה פשוטה: מתי בפעם האחרונה יצא להם להודות על זה שהם ישנים במיטה שלהם, אוכלים את האוכל שלהם ומתעוררים לתוך הבית שלהם?

"תגיד", שאלתי אותו, "מה חסר לצבא עכשיו? במה הוא צריך עזרה?". לא המתנתי לתשובה שלו, והמשכתי: "אולי אתה יודע איך עוצרים טילים וגורמים להם ליפול בשטחים פתוחים?"

בשנים האחרונות אנחנו עוברים מסע מפרך של לימודי אמונה לא פשוטים, מבחנים שאולי יהיה מי שיגדיר אותם כ"בלתי עבירים". אף אחד מאיתנו לא בחר בלימודים האלו, וודאי לא בסמסטר הנוכחי... אך הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות במצב הנתון הוא להתחזק באמונה

ישי לפידות במונולוג נוקב על אירועי יום כיפור בכיכר דיזנגוף: "המחאה גוועת. כמו שהם חיבלו בצה"ל, הם מנסים כעת לחרב במלחמתם את היהדות"

בתל אביב של היום אין מקום למסורת פומבית. תפילה עם מחיצה, שלא כפתה את עצמה על איש, ביום הקדוש ביותר לעם היהודי – זה כנראה יותר מדי בשביל העיר העברית הראשונה. גם לסובלנות יש גבול

אחרי הזעזוע העמוק והרחב לנוכח האירועים הנוראים שהתרחשו ביום כיפור בתל אביב, שימו לב לתגובות של מנהיגי מחנה השמאל-מרכז. כאשר חלילה דתיים יותקפו בתל אביב ובתי כנסת יחוללו, תדעו למי בדיוק לכוון את האצבע המאשימה

פחות מיממה לפני כניסת היום הקדוש, יצאו רבבות מבתיהם וצעדו ברחובות ירושלים – אך לא כולם הלכו לעבר אותו יעד. טור אישי וכואב