טורים אישיים

לא בכל יום יוצא לבהות במסך בתדהמה. בשבוע שעבר זה קרה, כאשר פרופסור יובל נח הררי התראיין לפודקאסט באחת הבמות התקשורתיות הנחשבות בעולם, וגרם לצופים לשמוט את הלסת

לפעמים את זו שתיעזרי, ולפעמים את זו שתתמכי באחרים. תני לקב"ה לנהל את העניינים, קבלי עזרה ושמרי את הכוח שלך. יום יבוא ואת תרעיפי אותו חזרה הלאה למי שיצטרך

דווקא בין כותלי האוניברסיטה, ובעקבות המבט החילוני המרחם, יצאתי לחפש תשובות, ומצאתי את המודל הפסיכולוגי לזוגיות שמסביר את הקשר הייחודי שלנו עם הקב"ה

הקלות הבלתי נסבלת, שבה פוליטיקאים ואנשי ציבור בישראל מרשים לעצמם להשתמש בשנאת חרדים ככלי לגיטימי לחלוטין בשיח הציבורי, היא תופעה מקוממת ותמוהה. כשזה מגיע לחרדים, כל הקווים האדומים נמחקים – פתאום מותר להאשים מעל מיליון איש בצרות של המדינה, להפוך אותם לאויבי הציבור, וגם לקבל על כך מחיאות כפיים באולפנים. מה ההסבר לתופעה הזאת?

המאבק ששקמה ברסלר ושותפיה למחנה משרטטים משקף את השבר שיעמוד למבחן בבחירות הבאות: האם ישראל היא מדינה יהודית, או שהיא בדרך להפוך ל"מדינת כל אזרחיה"

הגיעה הזמן שהקהילות שלנו בכל רחבי הארץ יבינו: הרווקים והרווקות, כמו גם מחפשי הזוגיות, הם לא "שברי לוחות" שצריך לתקן – הם הלוחות עצמם

הסרטון הוויראלי, בו נראה מפגין עזתי מקלל את יזם ההייטק אייל ולדמן שהגיע לבינאלה בוונציה כדי לדבר שלום וללחוץ יד, מלמד על שנאה אידיאולוגית שלא מתרשמת מקווי גבול מוסכמים, מתלושי משכורת או מצעדים הומניטריים

ההשתלחות המתנשאת והמקוממת של שדרן התאגיד בשר האוצר בצלאל סמוטריץ' מציפה מחדש את הכשלים המובנים שקיימים בגוף הציבורי ודורשים טיפול שורש. הגיע הזמן להחזיר את השידור לציבור

הדיונים בעתירות נגד השרים בן גביר ולוין הסירו את שאריות הנימוס: בג"ץ כבר לא מפרש את החוק - הוא מחליף אותו. המציאות המעוותת הזו לא תתוקן בנאומים או בטורים, זועמים ככל שיהיו. על הציבור להבהיר שזכות הבחירה שלנו היא לא מטבע עובר לסוחר

לא בכל יום נשיא מדינה בת 46 מיליון אזרחים מפנה שעה ארוכה מזמנו היקר כדי לבקר בהיכל ישיבה, אבל זה מה שקרה בעת ביקורו של נשיא ארגנטינה בישראל. מה הביא אותו לבקש את הביקור יוצא הדופן הזה, ומדוע זכה ליחס כל כך מכבד?

הסיסמה המחייבת לשמר את זיכרון השואה מתגלה כמשימה שקשה לבצע. אחרי מסע שואה התברר לי שהדבר אפשרי – ככל שנבין את משמעות השואה

נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, העמיד את קרלסון במקומו והכריז רשמית על הרחקתו מתנועת הימין האמריקנית. החלטה זו משקפת מנהיגות ריאליסטית המזהה ומנטרלת סכנה פנימית. התערבותו המזיקה של קרלסון ממחישה את "היומרה הקטלנית" של משפיעני רשת, המאמינים ביכולתם לנהל דיפלומטיה עולמית מעל לראשן של המדינות הריבוניות

נוכח השיח חסר האחריות באולפנים על "דשדוש" במערכה מול איראן, הגיע הזמן שגם הפרשנים יבינו שאימפריית טרור של 47 שנה לא מפרקים תוך שבוע

ישראל אינה צריכה להמציא את הגלגל, אלא רק להצטרף למדינות שכבר הבינו שהבירוקרטיה היא אויב הקידמה. צריך להפסיק למדוד את בריאות הציבור רק בגובה תקציב סל הבריאות, אלא ביכולת של המדינה להפוך את המערכת למנוע של צמיחה והצלת חיים

מבצע "שאגת הארי" יימשך, אבל הכדור מוטל בעיקר לפתחם של אזרחי איראן. הם שיצטרכו להשלים את המלאכה שהחלה בחיסולו של העריץ מטהרן, עלי חמינאי

נתונים רשמיים של משרד החינוך מראים כי מרבית תלמידי ישראל היהודים לומדים במוסדות לימוד דתיים וחרדים. איך קרה השינוי?

בזמן שראשי האופוזיציה מתקוטטים ביניהם על ההנהגה, הציבור הישראלי כבר נמצא במקום אחר לחלוטין. בעוד הם ממשיכים לנופף בדגלים הישנים והלא רלוונטיים, הישראלים דבקים כיום בערכים שונים

טראמפ מנצל את המצב הנפיץ והלחץ הטבעי כדי להישאר במרכז החדשות 24 שעות ביממה. מה עושים? איך מתנתקים מהצורך הדחוף לדעת כמה מטוסי קרב הגיעו למזרח התיכון וכמה עדיין בדרך?

איפה עובר הגבול הדק שבין אינטואיציה לפחד, כשאומרים 'לא' בשידוכים, ולמה חשוב שנבדיל בין שניהם? אם את מגלה שאותו קול מופיע כמעט תמיד באותו שלב, עם אותו טון, עם אותן סיבות 'מוצדקות' לכאורה שחוזרות על עצמן - יש סיכוי גבוה שזו לא אינטואיציה שמזהירה אותך מסכנות אמיתיות, אלא הקול של הפחד שלך

שנת הבחירות כבר כאן, והקמפיינים הפוליטיים בדרך. אבל לפני כל הרעש והצלצולים, חייבים קודם להבין עם מה אזרחי ישראל באמת מתמודדים, והאם בכלל יש טעם להצביע