"לעולם לא נשכח": איך נוכל לשמר באמת את זיכרון השואה?

נכון לערב יום השואה תשפ"ו, בישראל חיים כ-111,000 ניצולי שואה ונפגעי ההתנכלויות האנטישמיות בתקופת מלחמת העולם השנייה. הגיל הממוצע שלהם הוא מעל 85, כאשר כ-28% מהם עברו את גיל 90. כ-12,000 ניצולים הלכו לעולמם בשנה האחרונה.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה נועד להתייחדות עם זכרם של ששת המיליונים מבני העם היהודי, שנרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם. תחת הסיסמה "לעולם לא נשכח" מתקיימים אירועים ויוזמות שונים לשימור זכרם של הנספים.

אך עם כל הכבוד לפעולות הזיכרון האלה, האם אנחנו עושים את מה שבאמת צריך כדי שההתחייבות הקולקטיבית לשמר את זכר הקדושים לא תישאר בגדר הבטחה ריקה? האם אנחנו יכולים להיות בטוחים, שביום שאחרון שורדי השואה ילך לעולמו לא יתברר שלהבטחה הזו אין כיסוי? שכן בדרך הטבע, חזקה על המת שישתכח מהלב, וכך גם יהיה גורלם של נספי השואה. אם אנו רוצים לעמוד בהתחייבות לשמר את זכר השואה, חובה לצקת בו תוכן שיהיה רלוונטי לדורי דורות.

אשתף אתכם בחוויה אישית: כמו יהודים רבים אחרים, השתתפתי גם אני במסע שואה בפולין, ונחשפתי לכמות בלתי נתפסת של זוועות שאין ביכולת בן אנוש להכיל. בסוף המסע, כשביקשתי להנפיק לעצמי משפט מסכם שיכיל את הממד הרלוונטי ביותר עבורי מהשואה, גיליתי שזו משימה בלתי אפשרית. חלפו כמה שנים, יצאתי למסע שואה נוסף, ואז זה קרה: התבהרה אצלי תובנה פשוטה, שתהיה רלוונטית גם בעוד דורי דורות.

אם היינו יכולים לחזור בזמן, לתקופה שלפני השואה, היינו מגלים שהחיים אז היו בסך הכל די דומים לשלנו: גברים ונשים עמלו לפרנסתם ועסקו בעבודות הבית, ילדים וילדות למדו בבתי ספר ונדרשו להכין שיעורי בית. בשעות הפנאי התנהלו שיחות שכנים שלוות, והילדים השתעשעו עם חברים. ברקע היו גם הסבים, הסבתות והמשפחה המורחבת, שתרמו את חלקם לחוויית החיים, והייתה גם קהילה שיחד עמה חגגו את השמחות והתאבלו בלוויות.

השגרה הזאת התנהלה בנחת - עד היום בו הכל התפוגג באחת והחיים נעצרו.

עם הכיבוש הנאצי, הגברים והנשים כבר לא הורשו לצאת להביא פרנסה, וגם עבודות הבית נזנחו. הילדים לא ביקרו יותר בבית הספר, וכבר לא היו שעות פנאי. גורלם של הסבים והסבתות היה בכי רע. הקהילה התפזרה ולא היו שמחות לחגוג. לוויות דווקא היו, והרבה.

החיים נכלאו מאחורי חומות וגדרות תיל, והאנשים הופשטו מכל נכסיהם החומריים והרגשיים. הם הורעבו עד מוות, הושפלו לעפר והפכו לחסרי כל. והנה, דווקא בתוך הריק והחסר התחדדו לכל מי שהיה שם שני דברים - עובדה אחת פשוטה, ושאלה קשה ומהדהדת. העובדה הפשוטה שהתבררה לכל אחד זה שהוא יהודי, שכן מי שלא היה כזה - חייו המשיכו כהרגלם פחות או יותר. והשאלה המהדהדת שניסרה בחלל הייתה: מה המשמעות של להיות יהודי?

מי שידע את התשובה לשאלה הזו, גם כשנלקח אל מותו, עשה זאת כאשר שירת "אני מאמין" על שפתיו, או לפחות בליבו. אך מי שלא ידע את התשובה - הלך אל מותו עם סימן שאלה ענק. כמה נורא למות בלי סיבה.

ויום אחד המלחמה הסתיימה, השורדים השתחררו מהחומות וגדרות התיל, ואף הוקמה מדינה ליהודים. ושוב חזרו החיים לזרום ולתסוס. הגברים והנשים שוב עמלים לפרנסתם ועוסקים בעבודות הבית, הילדים והילדות לומדים בבתי ספר ונדרשים להכין שיעורי בית, בשעות הפנאי מתנהלות שיחות שלוות והילדים משתעשעים עם החברים. בני המשפחה המורחבת, עם הסבים והסבתות, חזרו לתרום את חלקם לחוויית החיים, וגם הלכה ונרקמה מחדש הקהילה שיחד עמה חוגגים את השמחות ומתאבלים בלוויות.

ככל שחולפים השנים, נראה שזיכרון הזמנים הקשים הולך ומיטשטש, וברבות הימים עוצמת המאורעות הנוראים דועכת ונשכחת.

ולמרות הזמן החולף, ולמרות כל הטוב והשפע והאירועים שמתרגשים עלינו מעת לעת, עדיין מרחפים מעלינו שני דברים שאף אחד לא יכול להתעלם מהם: עובדה אחת פשוטה ושאלה אחת מהדהדת. העובדה הפשוטה היא שאנחנו יהודים, והשאלה המהדהדת היא: מה המשמעות להיות יהודי?

הנספים בשואה נרצחו אך ורק בשל היותם יהודים. זכרם יישאר לנצח כאשר נתחייב, כל אחד ואחת מאיתנו, בכל דור ודור, ליצוק תוכן מעשי ומשמעותי באופן בו אנו חיים את חיינו כיהודים. זוהי התמצית המזוקקת של שימור זיכרון השואה.