השאלה שכל ישראלי חייב לשאול: מי באמת מנהל את המדינה?

תגידו, בשביל מה טרחתם לצאת מהבית ביום הבחירות? בשביל מה עמדתם בתור, שלשלתם פתק לקלפי וקיוויתם שהוא ישנה משהו בחיים שלכם? אם היינו חיים במדינה מתוקנת, התשובה הייתה פשוטה: כדי שהנציגים שלכם יקבעו את המדיניות. אבל אנחנו לא חיים במדינה כזאת. אנחנו חיים בישראל של 2026 - המדינה שבה הציבור בוחר, אבל בג"ץ מחליט.

בואו נביט למציאות בעיניים לא משוחדות. בין 2023 ל-2026 חזינו בהשתלטות עוינת, לא פחות, של הרשות השופטת על הגה השלטון. זה התחיל בהתערבות חסרת תקדים של בג"ץ בחקיקת חוקי היסוד, כשהשופטים החליטו לבטל את התיקון לחוק היסוד המכונה "עילת הסבירות". בהמשך דחה בג"ץ את תחולתו של חוק הנבצרות לכנסת הבאה. לא מדובר כאן בסתם "תיקונים משפטיים", זו יריקה בפרצופה של הרשות המחוקקת שנבחרה על ידי הציבור. בפעם הראשונה בתולדות המדינה, השופטים החליטו שהם מעל לחוק, שהם אלה שיקבעו לכנסת מה מותר לה לכתוב בספר החוקים של מדינת ישראל.

אבל זה לא נעצר שם. הרעב לשלטון של האנשים בגלימות רק הלך וגבר. הם פסלו שרים שנבחרו כדין, קבעו מי יגויס ומי לא תוך רמיסה של הסדרים חברתיים רגישים, ואפילו העזו להתערב בהחלטות קריטיות של מערכות הביטחון. כשבג"ץ עוצר את פיטורי ראש השב"כ או בולם את מבקר המדינה מלבדוק את מחדלי צה"ל והשב"כ, הוא אומר לנו בצורה ברורה: "אנחנו נפעל כראות עינינו, והציבור פשוט לא מעניין אותנו".

נכון לתחילת 2026, הממשלה משותקת. מעל עשרה צווי ביניים תלויים ועומדים כמו חבל תלייה מעל יוזמות חקיקה, מינויים והעברות תקציביות. כל מהלך של הממשלה – בין אם בתקשורת, במשפט או בכלכלה – נתקל בקיר בטון משפטי. עשרות מיליוני שקלים של כספים קואליציוניים מוקפאים, מינויים בשירות המדינה תקועים, ושרים הופכים לעציצים במשרדיהם.

אי אפשר שלא לגחך במרירות כשנזכרים במפגיני קפלן שצרחו "ד-מו-קרטיה" וזעקו נגד "דיקטטורה שלטונית". מתברר שהם צדקו בשיח, אבל טעו בכתובת. הדיקטטורה אכן כאן, אבל בראשה לא עומד האיש במשרד ראש הממשלה. היא שוכנת לא רחוק משם, בבניין המהודר של בית הדין הגבוה לצדק.

איזו מין דמוקרטיה זו שבה 15 אנשים, שמעולם לא קיבלו מנדט מאף אזרח, מנהלים דה-פקטו את המדינה? איפה נשמע דבר כזה שבו הרשות המבצעת והרשות המחוקקת הופכות להמלצה בלבד, בעוד הרשות השופטת היא הפוסקת האחרונה בכל צומת קריטי?

הגענו לנקודת האל-חזור. כשבג"ץ בולם את היכולת של הממשלה למשול, הוא לא מגן על זכויות אדם – הוא גוזל מהאזרח את הזכות הבסיסית ביותר שלו: הזכות לקבוע את רצונו דרך הקלפי. אם ב-2026 אנחנו מגלים שהשופטים הם אלו שמחליטים על תקציבים, מינויים ביטחוניים וחוקי יסוד, הגיע הזמן להפסיק להעמיד פנים. זו לא דמוקרטיה. זו אריסטוקרטיה משפטית, שמחזיקה מדינה שלמה כבת ערובה.

עם כל התסכול, אסור לנו להרים ידיים או לשקוע בייאוש. ההיסטוריה הישראלית מלמדת אותנו ששינויי עומק לא קורים ביום אחד – הם דורשים אורך רוח, נחישות וסירוב לקבל את המציאות המעוותת כגזירת גורל. לקח שלושים שנה להחליף את השלטון ארוך השנים של המערך, נדרשו שנים של מאבק עיקש כדי להתחיל בתהליך גיוונה של התקשורת הישראלית, וגם המשימה הזו – תיקון וריסון מערכת המשפט – היא תהליך שנמצא בעיצומו.

הנתונים אולי מקוממים, אבל הם גם מעידים על הלחץ בו נמצאת המערכת הישנה. הניסיון לבלום הכל בבת אחת הוא פרפור גסיסה של קונספציה, שמתחילה להבין שהעידן שלה הסתיים. התהליך הזה כבר קורה: המודעות הציבורית בשיא, הדיון על גבולות הכוח כבר לא נשאר בחדרי הישיבות, והדרישה לצדק אמיתי רק הולכת ומתגברת. זה ייקח זמן, זה ידרוש מאבק, אבל התהליך הזה יושלם ובעזרת השם השלטון יחזור לעם.