מחפשים שייכות: עם ישראל חוזר הביתה

מתחת לרדאר של מהדורות החדשות היומיומיות, מתחולל בתוך החברה היהודית בישראל תהליך עומק שנתוני משרד החינוך נותנים לו כעת תוקף רשמי: בניגוד לעבר הלא-רחוק, רוב הילדים היהודים בבתי הספר היסודיים בישראל אינם משתייכים עוד למערכת החינוך הממלכתית-חילונית אלא לומדים במוסדות חינוך דתיים וחרדיים. זהו נתון דרמטי, שמעצב את עתידה של החברה הישראלית. המהפך הזה החל בשנת הלימודים תשפ"ג, ומאז המגמה רק מתחזקת. המספרים מלמדים בצורה ברורה, כי החברה הישראלית ברובה מעוניינת בחיבור משמעותי למסורת ולשורשים היהודיים.

הסיבה לשינוי היא לא רק שיעורי הילודה הגבוהים בציבור המסורתי-דתי-חרדי בהשוואה למגזר הכללי. בחינה מעמיקה יותר מלמדת, שמדובר בשינוי תודעתי עמוק שמתחולל בחברה הישראלית לגווניה. טבלאות האקסל היבשות של משרד החינוך הן רק הקליפה של הסיפור; מי שמביט פנימה, אל מעבר לסטטיסטיקה, מגלה תנועה רחבה של עם שמתגעגע למסורת העתיקה שלו. הקבוצה הגדולה בחברה, המכונה "מסורתיים", כבר מזמן אינה רק הגדרה סוציולוגית יבשה; היא זרם חי של כיסופים, שבוחר בכל יום מחדש להכניס את היהדות אל תוך הבית ואל חיי היומיום.

השינוי המשמעותי ביותר מתחולל דווקא במקום בו נדמה היה שהקשר נותק לעד. בשבילי הקיבוצים, שבעבר חרתו על דגלם את ההתנתקות מהדת ואכלו בפרהסיה ביום הכיפורים, קורה בשנים האחרונות משהו חדש. ביותר מ-150 קיבוצים, הלבבות נפתחו ובתי כנסת הוקמו בהסכמה של החברים. דמיינו את הרגע הזה: חברי קיבוץ, שגדלו על ברכי ההתרסה נגד המסורת, עומדים היום יחד ב"כל נדרי", עטופים בטליתות תחת שמי הקיבוץ. הם כבר לא מחפשים להילחם בעבר – הם מחפשים שייכות. הם גילו שהנשמה אינה יכולה להסתפק בחיבור לאדמה ולעבודה; היא זקוקה לשורש רוחני, למילה "אמן", לניגון שסבא השאיר מאחור.

הצימאון הזה לא נעצר בשערי הקיבוץ – הוא פרץ אל מרכזי הבמות הגדולות של התרבות הישראלית. אם פעם הפסקול הישראלי היה רווי בשירי ניכור ומרד, היום בקיסריה ובהיכל מנורה התמונה שונה. אלפי צעירים וצעירות, שלא בהכרח חובשים כיפה ביומיום ולא מתלבשים בצניעות באורח קבע, עומדים מול אמנים וזועקים יחד פסוקי תהילים ותחינות לבורא עולם. לא מדובר רק במופע מוזיקלי – זו תפילה המונית. זו כבר לא מוזיקה מגזרית אלא ניגון של מדינה, שהבינה שמתחת לטכנולוגיה ולמסכים, הלב היהודי רוצה לשיר לאביו שבשמיים.

את המהפך המדהים הזה איש לא כפה, והוא אינו תוצר של מאבקי כוח או פוליטיקה. אחרי דורות של חיפושים מאכזבים במחוזות רחוקים ובתרבויות שונות ומשונות, עם ישראל חוזר אל המקורות, אל באר המים החיים שלנו. הילדים שלומדים כיום במוסדות הלימוד הדתיים והחרדיים הם לא רק הרוב הדמוגרפי של המחר – הם ההבטחה ששרשרת הדורות לא תנותק לעולם. הם ההוכחה שאחרי כל הסערות המטלטלות שעברו עלינו, הניגון הישן-חדש של "שמע ישראל" הוא הלחן הטבעי ביותר שבו הנשמה שלנו יודעת להתבטא. עם ישראל לא סתם משתנה, הוא חוזר הביתה.