סבלנות, רבותיי, סבלנות: הנשק האסטרטגי שיכריע את המערכה מול איראן

אין דרך טובה יותר לפתוח טור מאשר בסיפור, אז הנה אחד: באוקטובר 1854, באילינוי שבארה"ב, התקיים עימות פומבי סוער בין אברהם לינקולן הרפובליקני לסטיבן דאגלס הדמוקרטי. דאגלס נשא נאום מרתוני בן שלוש שעות, ולינקולן היה אמור להשיב לו.

כשעלה לינקולן לדוכן, הוא הביט בשעון. השעה הייתה חמש אחר הצהריים. הוא הזכיר לקהל שדבריו יארכו לפחות כמו אלו של קודמו, ושדאגלס עוד אמור להגיב עליהם בסיבוב נוסף. במקום להתחיל לדבר אל קהל עייף ורעב, הציע לינקולן הצעה מפתיעה: "לכו הביתה, תאכלו ארוחת ערב, תחליפו כוחות ותחזרו לכאן לארבע שעות נוספות של דיבורים".

הקהל לא התלונן. הוא נעתר בסבר פנים יפות – הלך, שבע וחזר. העניינים נמשכו בדיוק לפי התוכנית שהתווה לינקולן. הציבור הבין שדיון גורלי דורש זמן, וזמן דורש סבלנות.

ישראל, מרץ 2026. המדינה שרויה במערכה צבאית גורלית. לאחר מכת פתיחה מבריקה, שחיסלה את צמרת השלטון האיראני, עברנו לימי לחימה עצימה. מאות תקיפות ממוקדות משמידות את היכולות האוויריות של האויב; מטוסי קרב ישראלים ואמריקאים משוטטים חופשי בשמי הרפובליקה האסלאמית, זורעים חורבן במתקני הצבא ובמוקדי השלטון בטהרן.

בראשיתה זכתה המערכה לתמיכה מקיר לקיר. הטונים הצורמים והקולות המתלהמים, שנשמעים כאן בשגרה, התחלפו בגיבוי מלא למלחמה שהוגדרה, כפי הראוי, כאחת המוצדקות בתולדות ישראל.

מי שחשב שתמימות הדעים הזו תחזיק מעמד – טעה. עם הכניסה לשבוע השני, חזרו הזמירות המוכרות לאולפנים. פתאום החלו לפמפם מונחים כמו "אסטרטגיית יציאה" ו"דשדוש". פרשנים ומומחים מטעם עצמם מבקרים את הממשלה על כך שמטרות המלחמה נותרו "סודיות", והציבור נדרש כביכול לנחש אותן מבין השורות של נאומי ראש הממשלה.

השיח הלך והקצין כש"לשעברים" במערכת הביטחון דרשו "לומר לציבור את האמת" על מורכבות המערכה. הדרך מכאן ועד לביקורת על "היגררות למלחמה אזורית" וזריעת חרדה בקרב אזרחים, שמתקשים להתמודד עם המצוקה היום-יומית, הייתה קצרה מתמיד.

צריך לומר זאת בצורה הברורה ביותר: הדרישה הילדותית והמופקרת ל"שקיפות מלאה" בעיצומה של מערכה קיומית היא מתנה יקרה למשטר האייתוללות. בעוד מערכת הביטחון מנהלת מלחמה טכנולוגית ומודיעינית חסרת תקדים, יש מי שמתעקשים ביהירותם לקעקע את "הערפול המכוון" – כלי אסטרטגי חיוני, שנועד לשבש את תפיסת האויב ולהגן על מקורות רגישים.

הביקורת על היעדר "אסטרטגיית יציאה" ועל ה"דשדוש" היא כסות לרפיון ידיים ותבוסתנות במסווה של נאורות. היא מתעלמת מהעובדה הפשוטה שבמלחמה מול ציר הרשע, כל בדל מידע אסטרטגי שזולג לאויב הופך לדלק במכונת התעמולה של טהרן. מי שמנסה להפוך את ניהול המערכה לדיון פתוח בכיכר העיר, לא רק מפקיר את ביטחון המדינה אלא פוגע ביכולת להכריע את האויב בשקט ובנחישות.

צריך להבין עניין אחד פשוט: אימפריית הטרור האיראנית נבנתה כמעט ללא הפרעה במשך 47 שנים. כדי לעקור אותה מהשורש, לא מספיק שבוע אחד של הצלחות פוטוגניות. המערכה הזו צריכה להימשך ככל שיידרש, גם אם מדובר בשבועות ארוכים וקשים.

לכל חסרי הסבלנות שמצפים לתוצאות "כאן ועכשיו": כדאי שתעצרו רגע, צאו להתאוורר, תאכלו משהו ותתאפסו על עצמכם. כי כדי להגיע בעזרת השם לניצחון המוחלט, עלינו להצטייד בנשק האסטרטגי החשוב מכולם: סבלנות.