טורים אישיים

עוד הזמנה לסוכה. עוד ברכת חג שמח ליהודי ברחוב. עוד חיוך לאדם שאולי אינו נראה כמונו, אבל הוא אח שלנו, חלק מהעם הנפלא שלנו. אולי החיוך הקטן שלנו יהיה הצעד הראשון שלו בדרך הביתה

הדיפלומטיה האירופאית הצבועה כלפי ישראל נחשפת ביתר שאת בתקופה אחרונה, במיוחד במדינות המובילות ביבשת. היא מלמדת אותנו, שההשתדלות הדיפלומטית חשובה אך לא מספקת, ושהפתרון לשנאת היהודים יגיע ממקום אחר

חשבתי לעצמי כמה פעמים גם אנחנו עומדות מול החיים ומשפשפות את המציאות בכוח. מנסות לתקן את הבית, את הילדים, את הבעל, את העבודה, את כל העולם ואשתו, ולא מבינות למה שום דבר לא נעשה בהיר יותר

"את לא באמת סלחת לה, את ממש נפגעת, את לא סולחת ולא כלום, בטח לא עכשיו, אני שומע את הקול שלך, מהר מהר חפשי מישהי שם לברך אותה, בקשי בשבילנו בקשות חשובות"

יש המון בלגן במונחים האלו, ובאתי לעשות סדר. היום אני יודעת לתת לכל דבר את המקום שלו, ולדברים מסוימים אני לא נותנת יותר מקום בכלל. בואו נתחיל

יום כיפור אינו עוסק רק במי צעק על מי או מי שכח לבקש סליחה. הוא מזמין אותנו לבדוק גם את הדעות הקדומות שלנו, את הגאווה, ואת המחירים שאחרים שילמו כדי שאנחנו נרגיש מכובדים

בעיצומו של יום הדין, כאשר כולנו ביקשנו זכויות על עם ישראל מול כל הצרות והצוררים, חגגו שונאי ישראל בוונציה את הקרנת הסרט שמשמיץ את עם ישראל ברמות שרק יהודים מסוגלים לייצר. מה מניע אנשים מעמנו להשקיע את מרצם כדי לעשות דברים נוראים כאלה?

בדיעבד, זה כבר מצא חן בעיניי. זה שבעלי, בלי שאני נוכחת, בלי שאני מתערבת, יודע מה ישמח אותי, וגם דואג בקומבינה מאחורי הקלעים לביצוע המשימה? זה כבר עשה בי נחת מתוקה

חשבתי שאני מנוסה וחסינה, חשבתי שהעבודה שלי מחייבת חיבור לאינפוזיית דיגיטל 24/6, חשבתי שלי זה לא יקרה, והכי מוזר - לא חשבתי עד כמה איכות החיים שלי תשתפר. טור אישי (וכנה) על דיטוקס דיגיטלי

בזה אחר זה עוזבים חברי יש עתיד את מפלגתם, באופן שמזכיר מנוסת עכברים מאונייה טובעת. על פי הסקרים, משיא של 24 חברי כנסת בקדנציה הנוכחית, יש עתיד צונחת למספרים חד-ספרתיים ומתקרבת לאחוז החסימה שמאיים על המשך קיומה

בשנתיים וחצי האחרונות, גיוס החרדים היה אחד הנושאים הבוערים בשיח התקשורתי ואחת ההבטחות המרכזיות של מפלגות האופוזיציה. אולם בשבועות האחרונים הנושא נעלם בהדרגה מקדמת הקמפיינים, ובתקשורת נשמעים לפתע קולות אחרים. מה גרם לשינוי הכיוון?

שני הרגעים האלו זכורים לי במיוחד, ואני שומרת אותם בתוך "תיק" למקרי חירום. תיק זיכרונות שהכנתי לי אי שם בירכתי המוח. התיק הזה מחכה בסבלנות לימים לא כל כך אלוליים, לימים אפורים כאלו שבהם הלב יבש ולא מתעורר בכלל

הוא בדה תארים, המציא השתתפות במרתונים וגייס מיליוני ליש"ט דמיוניים – אבל עבור מנהלי אוניברסיטת קיימברידג', הספיקה עובדה אחת כדי להפוך אותו לכוכב: צבע העור שלו

כשהוא יגיע – הם יבינו, כנראה, שהאוטובוס הזה מלא, ושהנהג ידע שיש אוטובוס נוסף אחריו, ושאף אחד לא שכח אותם. אבל הם לא יודעים

מלחמות, איומים, עימותים בין המעצמות ותחושה שהעולם כולו משנה את פניו מקצה לקצה הביאו אותי לחשוב שאולי דווקא בימים טרופים כאלה כדאי לחזור למקורות שלנו, להתוודע לכתבים העתיקים שחזו את כל מה שעינינו רואות כעת, להחזיק חזק באמונה ולהתפלל שמשיח צדקנו יבוא ברחמים

בכל פעם שהשמאל הקיצוני מפסיד בוויכוח, בכל פעם שהאמת יוצאת החוצה מערוץ שלא בשליטתו – נשלף הנשק האחרון שנשאר לו: לכנות את מי שבא לו לא טוב כתומך בדיקטטורות אפלות

אם אדם שאתם אוהבים נלחם עכשיו על חייו - אל תגזרו את דינו. טור אישי על פחדים, סגולה לישועה והשגחה פרטית גדולה, כי כל עוד יש חיים, אל תסגרו את הדלת בפני הניסים

שימת לב ואכפתיות: זה מה שנדרש כדי לחולל מהפכות של ממש, ולהשפיע על יהודים רחוקים מאוד לעשות את דרכם חזרה אל אביהם שבשמיים

"למה את שולחת לי נמר?", שאלתי אותה. "זה לא נמר", היא ענתה, "זו לביאה". לא הבנתי מה היא רוצה מחיי, וככל הנראה ברקע הייתה מריבה או שתיים בין הילדים, אז שאלתי אותה בפשטות ובחוסר סבלנות: "מה את רוצה?"

הנוער שלנו הוא לא הדור הבא. הוא הדור הזה, ממש עכשיו, שמוביל אותנו במתיקות ובצניעות אל המקום שאנחנו מייחלים לו כל כך