טורים אישיים

נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, העמיד את קרלסון במקומו והכריז רשמית על הרחקתו מתנועת הימין האמריקנית. החלטה זו משקפת מנהיגות ריאליסטית המזהה ומנטרלת סכנה פנימית. התערבותו המזיקה של קרלסון ממחישה את "היומרה הקטלנית" של משפיעני רשת, המאמינים ביכולתם לנהל דיפלומטיה עולמית מעל לראשן של המדינות הריבוניות

נוכח השיח חסר האחריות באולפנים על "דשדוש" במערכה מול איראן, הגיע הזמן שגם הפרשנים יבינו שאימפריית טרור של 47 שנה לא מפרקים תוך שבוע

ישראל אינה צריכה להמציא את הגלגל, אלא רק להצטרף למדינות שכבר הבינו שהבירוקרטיה היא אויב הקידמה. צריך להפסיק למדוד את בריאות הציבור רק בגובה תקציב סל הבריאות, אלא ביכולת של המדינה להפוך את המערכת למנוע של צמיחה והצלת חיים

מבצע "שאגת הארי" יימשך, אבל הכדור מוטל בעיקר לפתחם של אזרחי איראן. הם שיצטרכו להשלים את המלאכה שהחלה בחיסולו של העריץ מטהרן, עלי חמינאי

נתונים רשמיים של משרד החינוך מראים כי מרבית תלמידי ישראל היהודים לומדים במוסדות לימוד דתיים וחרדים. איך קרה השינוי?

בזמן שראשי האופוזיציה מתקוטטים ביניהם על ההנהגה, הציבור הישראלי כבר נמצא במקום אחר לחלוטין. בעוד הם ממשיכים לנופף בדגלים הישנים והלא רלוונטיים, הישראלים דבקים כיום בערכים שונים

טראמפ מנצל את המצב הנפיץ והלחץ הטבעי כדי להישאר במרכז החדשות 24 שעות ביממה. מה עושים? איך מתנתקים מהצורך הדחוף לדעת כמה מטוסי קרב הגיעו למזרח התיכון וכמה עדיין בדרך?

איפה עובר הגבול הדק שבין אינטואיציה לפחד, כשאומרים 'לא' בשידוכים, ולמה חשוב שנבדיל בין שניהם? אם את מגלה שאותו קול מופיע כמעט תמיד באותו שלב, עם אותו טון, עם אותן סיבות 'מוצדקות' לכאורה שחוזרות על עצמן - יש סיכוי גבוה שזו לא אינטואיציה שמזהירה אותך מסכנות אמיתיות, אלא הקול של הפחד שלך

שנת הבחירות כבר כאן, והקמפיינים הפוליטיים בדרך. אבל לפני כל הרעש והצלצולים, חייבים קודם להבין עם מה אזרחי ישראל באמת מתמודדים, והאם בכלל יש טעם להצביע

הוא לא ישתלט עלינו, לא יהפוך את כולנו למובטלים, ועשוי גם להציל חיים ולשפר את הרפואה בצורה מדהימה. למרות החששות (המוצדקים בחלקם), צריך להבין: ה-AI לא ייעלם אם נעצום את העיניים

ועוד שנה עוברת ועוד שנה עוברת, והאנשים מהיבשה ממשיכים לבקש סליחה. והם מרגישים מעט זמן שהם מיישרים קו והם בסדר בזכות הסליחה, עד הגל הבא, שמגיע מהים, ושוטף אותם. גלגל

"מה זה? אתם ממש הייתם משפחה חילונית", היא ניגבה את העיניים והוסיפה, "תראי איך אתם עכשיו"

לא נראה לי שיעלו אותי שם לבמה, בין ההמונים והחשובים. לא יודע אם אהיה שם בכלל. אבל היה לי חשוב להתפקד, להיות חלק. האתר עדכן אותי ש"הליך ההרשמה" בוצע בהצלחה. יופי. עכשיו נשאר לי רק ללמוד עוד 583 דפי גמרא

"אז אומנם צריכים את הפחד והמורא של ימי אלול", אמר ר' שאול אלתר בסיומה של אותה שיחת מוסר אטלנטאית, "אבל מאידך, צריכים גם לדעת שימי הסליחות הם מתנה טובה"

בפועל אתה חגב, אבל בגימטרייה אתה אחד. "וגם אהבה", כמו שהוסיפה תמיד הרבנית קניבסקי כשסיפור החגב עלה ועלה בכל פעם שדיברנו עליו

אחרי שנה של הפסקה, שבמהלכה כתבתי וערכתי את הספר החדש שלי, "50 מפתחות: המדריך הלא-רשמי לחיים", הגיע הזמן לחזור הביתה. קבלו שיחה עם היצר הטוב של הטור

בכל שנה מחדש, בא' בתשרי, אנחנו חוזרים לאותו רגע בראשיתי. רגע שבו הקב"ה כאילו פונה לכל אחד ואחת ואומר: "אתם איתי? אתם מוכנים להיות השותפים שלי בהנהגת העולם גם השנה?"

מי חשב שספר כזה קטן יכול לקחת פטיש 100 קילו ולהוריד לי על הלב הכואב? זה כואב, זה שורף וזה פותח לי פתח לתשובה

ואת לא באת. את ראית את אבא ואמא מתאווים לילד, לעוד ילד, ולא באת. ראית את כולנו, בעלי התשובה של רעננה, מתחננים, ולא באת. רוצה את הכי יצירתי בתפילה שאמא ואני עשינו בתשובה?

יש חשיבות בהצהרה הפומבית, בהכרזה. כי דיבור הוא לא רק העברת אינפורמציה, הוא עוזר להטמיע את הדברים בתוכנו ולהפנים אותם