קיצור תולדות העיוורון: כך הפך הפרופסור הישראלי למסביר של חמאס במערב

פרופסור יובל נח הררי הוא אחד ההיסטוריונים הישראלים המוערכים ביותר בעולם האקדמי. ספריו זוכים לתהודה רבה, ונשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה אף המליץ באופן אישי לקרוא אחד מהם. בעיצומם של ימים אלה, כאשר מדינת ישראל והיהודים מותקפים ברחבי העולם בגלי אנטישמיות שטרם נראו, הוזמן הררי לריאיון בפודקאסט של הניו יורק טיימס, כדי להציג את תובנותיו ביחס למתרחש במזרח התיכון.

במקום להציג תמונה מאוזנת של המציאות הקשה עמה מתמודדת מדינת ישראל, בחר הררי לספק חומרי בעירה לשונאי ישראל, והציג מסכת השמצות נגד ישראל וראש הממשלה בנימין נתניהו. במהלך הריאיון טען הררי כי במתקפת הטרור הרצחנית של השבעה באוקטובר, חמאס השיג "ניצחון צבאי מדהים שהשפיל את צה"ל וישראל". לדבריו, זו יכולה הייתה להיות הצלחה כבירה של המאבק הפלסטיני ודוגמה מופתית להתנגדות לקולוניאליזם, ורק חבל שחמאס קלקל זאת בכך שרצח תינוקות לעיני הוריהם ועשה עוד מעשי זוועה. לו היה מסתפק בחטיפת חיילים, שהיא "מטרה צבאית לגיטימית" כדבריו, והיה מראה לתקשורת העולמית שהוא נותן לאזרחים ישראלים מים, מזון ותרופות, אזי היה זוכה לאהדה רבה בעיני החוגים הפרוגרסיביים בעולם.

במחילה מכבוד ההיסטוריון הנכבד, טיעוניו מקבילים לאמירה שהנאצים היו בני אדם נורמטיביים לו רק היו מסתפקים באכילת שטרודל והאזנה ליצירות של ריכרד וגנר, ולא מתעסקים בדבר ה"שולי" הזה שנקרא תאי הגזים...

למלומד יש גם הסבר למה באמת פעל חמאס כפי שפעל, ומה גרם לו לקלקל במו ידיו את ה"חגיגה" היפה הזאת. ובכן, הסיבה לטענתו היא כשל נקודתי – אכזריות. על פי הררי, כנראה שליחיא סינוואר היה פגם אישיותי, אולי תוצאה של גנים לא מוצלחים או חיבור נוירולוגי משובש.

בהשקפת עולמו של הררי ביחס לרוצחים מהחמאס, לא קיימת אידיאולוגיה. לדבריו, הגורמים היחידים שמעצבים את התנהלות הפלסטינים הם תגובה טבעית לגירוי חיצוני כדוגמת הכיבוש הישראלי, או גירוי פנימי כדוגמת תכונת האכזריות שבאופן מקרי ומוזר השתלטה דווקא על קבוצת האנשים היושבים בעזה וסביבתה. בדמיונו של הררי, הפלסטינים לא אשמים במעשיהם אלא רק מגיבים לגירויים.

הררי סבור, שהאדם הוא רובוט ביולוגי נטול בחירה חופשית ונטול אידיאולוגיות. זכותו לחשוב כך. אבל דעתו משום מה מתהפכת ב-180 מעלות כאשר מדובר בבני עמו היהודים. בנוגע להם, הררי פוסק כי לאורך ההיסטוריה "הדת היהודית הייתה דת אלימה מאוד... הדת הכי לא סובלנית בעולם".

לא האשורים, שאכזריותם מתועדת היטב; לא הבבלים, שבנו אימפריה אדירה על שפיכות דמים; וגם לא המצרים, שארצם הייתה בית עבדים. מסתבר שכל אלה היו דווקא מופת של פלורליזם תרבותי. בשונה מהם, הררי סבור כי היהודים נהגו באלימות רבה כלפי העמים הכנענים, והדבר קרה משום שהם פעלו מכוחה של הדת היהודית, שהיא אלימה מעצם טבעה.

אליבא דהררי, קיימת אבחנה ברורה: היהודים "האכזריים" פועלים מתוך מניע דתי-אידאולוגי; ואילו הטרוריסטים הפלסטינים, שמכריזים בראש חוצות על אידאולוגיית הג'יהאד הרצחנית שלהם, מונעים מכוח גירויים שלא נתונים לשליטתם.

כיצד הפרופסור מתמודד עם הסתירה המובנית הזאת? כנראה שהדבר נשגב מיכולת ההבנה שלו. מה מביא אדם לאמץ תפיסה עיוורת וכל כך מעוותת של המציאות? זה קורה כאשר עין אחת שלו פועלת – זו הממוקדת בעוולות המדומות של היהודים בעבר ובהווה – בעוד העין השנייה שלו אטומה לגמרי.

מי שיודע לזהות אידיאולוגיה אלימה לפני שלושת אלפים שנה, אבל אינו מצליח לזהות אותה כשהיא משודרת בהווה בפריים טיים באל-ג'זירה – מטיל צל כבד על מידת האינטלקטואליות שלו.