מנותק ויהיר: הגיע הזמן לנער את תאגיד השידור הציבורי

כ-800 מיליון שקלים זורמים מדי שנה מכיסו של האזרח הישראלי אל קופת תאגיד השידור הציבורי. על הנייר, הובטח לציבור כי הגוף החדש יעניק "שידור לכולם" – פלטפורמה עצמאית ומאוזנת, שתשמש שופר לכל חלקי החברה. אך המציאות המשתקפת בשידורים מוכיחה אחרת. רק הבוקר קיבלנו תזכורת מהדהדת לניתוק הזה במונולוג של אריה גולן בכאן רשת ב'. גולן בחר לתקוף בבוטות את שר האוצר בצלאל סמוטריץ', כשתהה בשידור "האם יש לו לב" ורמז כי יחסו לטבח ה-7 באוקטובר היה שונה אילו הקורבנות היו מתנחלים ולא קיבוצניקים.

ההתבטאות הזו היא זיקוק של הבעיה הראשונה של התאגיד: האליטיזם המובנה. בעוד שערוצים מסחריים חייבים להיות קשובים לרחשי הלב של הקהל כדי לשרוד, עיתונאי התאגיד נהנים מחסינות כלכלית נדירה. הביטחון התקציבי הוליד יהירות במסווה של "עצמאות עיתונאית". כשמגיש בכיר משתמש במיקרופון הציבורי כדי להטיח האשמות קשות ומפלגות בדרג נבחר, הוא מוכיח שהתאגיד אינו רואה עצמו מחויב לדין וחשבון. עבורו, הציבור הוא קהל שבוי שחייב לממן את דעותיו הפרטיות.

כאן נחשף הכשל השני: חוסר הגיוון. למרות הניסיונות לצבוע את המסך בגיוון למראית עין, בפועל רצועות הפריים טיים נותרו הומוגניות. הקריאה של גולן, המפרידה בין דמם של קיבוצניקים לזה של מתנחלים, חושפת תפיסת עולם שבה חלק נרחב מהציבור נתפס בעיני השדרנים כ"אחר", כקבוצה שמתייחסים אליה כאל קבוצת שוליים. אבל רגע, היכן מתבטאת בלב השידור התרבות היהודית השורשית שמאפיינת את מרבית העם? היכן הקול האותנטי של הפריפריה והמגזר הדתי-לאומי והחרדי? כשדמויות אלו מופיעות, הן נדחקות לעיתים קרובות לתבנית של אובייקט למחקר סוציולוגי, בעוד ההגמוניה התרבותית נותרת בידי קבוצה מצומצמת שקובעת מה "איכותי" ומה "ראוי", וגם מה נחשב הומור לגיטימי.

והשיא מגיע בהטיה הפוליטית המתוחכמת. לא מדובר רק בזהות המרואיין, אלא באג'נדה שמכתיבה את סדר היום. נראה כי קיים קו ישיר המחבר בין הנרטיב של עורכי התוכניות לבין מטרות התחקירים: תמיד נגד הממשלה, תמיד נגד מנגנוני הימין, ותמיד מתוך רצון לאתגר את הדרג הפוליטי הנבחר. לעומת זאת, שאלות נוקבות על מערכת המשפט או על מחדלי הדרג הפקידותי נותרות בצל. כפי שטען העיתונאי עמית סגל בעקבות ההשתלחות של גולן בסמוטריץ', "אין שום סיבה שמשלם המסים יממן את זה שיורקים עליו".

האם נחוץ בישראל שידור ציבורי צריכה להיבדק לעומק, אך ברור שהוא אינו יכול להתקיים כמעוז של קבוצה אחת. כשהקיר השקוף שבין התאגיד לעם הופך לחומה בצורה של התנשאות, כל אזרח צריך לשאול: מדוע אני נדרש לממן גוף שרואה בי אסקופה נדרסת במקום שותף לדרך?

הגיעה העת להעמיד את התאגיד במקומו הראוי - לנער ממנו את התכנים והשדרנים המוטים והחד-צדדיים, שמסתתרים מאחורי האצטלה הצבועה של "עצמאות עיתונאית", ולהביא אותו להפגין אחריות אמיתית כלפי הציבור שמממן אותו.