מנצחים באולפנים, מפסידים בקלפי: אובדן הדרך העמוק של האופוזיציה

הכותרות המתפרסמות חדשות לבקרים מלמדות, כי בשורות האופוזיציה שוררת בוקה ומבולקה המעידה על אובדן דרך עמוק. העימותים החזיתיים בין יאיר לפיד לבני גנץ, שהגיעו לשיא עם האשמות הדדיות בנוגע לשותפות עם רע"מ, חושפים תהום שאינה רק פוליטית אלא גם אישיותית. לכך מתווספות המתקפות של יאיר גולן על "הרפיסות הלאומית" של גנץ, לצד מאבקי האגו על הנהגת הגוש בין נפתלי בנט לאביגדור ליברמן. הפיצול האידיאולוגי בסוגיות הליבה – מהשאלה הפלסטינית, היחס למפלגות הערביות כשותפות לגיטימיות, ועד למתווה הגיוס – מונע מהאופוזיציה להציג חזית אחת, ומותיר אותה כמרקחה של מפלגות שמתקוטטות זו עם זו יותר מאשר מציבות אלטרנטיבה שלטונית ממשית.

מעבר לתוהו ובוהו וקרבות האגו, מעל ראשה של האופוזיציה מרחפת עננה כבדה ומשמעותית הרבה יותר: הניתוק האידיאולוגי מהזרמים העמוקים ביותר בחברה הישראלית. בעוד מנהיגי הגוש ממשיכים לנפנף בדגלים ליברליים, הציבור הישראלי נמצא היום במקום אחר לגמרי – הרבה יותר אמוני, מסורתי ושמרני. לפיד מצהיר בנאומיו כי "ישראל תהיה דמוקרטיה ליברלית – או שהיא לא תהיה", וגולן מבטיח "לבצר את היסודות הליברליים", אך נראה שהם מחמיצים את העובדה שהישראלים של 2026 מחפשים קודם כל שורשים, שייכות וזהות יהודית מובחנת. האופוזיציה מציעה חבילת ערכים שנתפסת בעיני רבים כמנוכרת, ואף תלושה, מההוויה המקומית המשתנה.

המספרים שמאחורי הלכי רוח אלו אינם משאירים מקום לספק: החברה הישראלית עוברת תהליך אמוני עמוק. סקרים שנעשו בשנתיים האחרונות מלמדים, כי למעלה משליש מהציבור היהודי מדווח על התחזקות באמונתו מאז טבח השבעה אוקטובר. מגמה זו מחלחלת אפילו למעוזים חילוניים מובהקים. לא מדובר רק ברגש ערטילאי, אלא בשינוי אורחות חיים – החל מעלייה דרמטית בקריאת תהילים ובתפילה, ועד להתקרבות אקטיבית למסורת בקרב כ-35% מהצעירים. נתוני הלמ"ס ומוסדות החינוך משקפים את המציאות הזו בשטח, עם גידול מואץ בביקוש לחינוך דתי וחרדי, וצניחה במספרם של אלו המגדירים עצמם כ"חילונים לא דתיים".

חולשתן המסתמנת של מפלגות האופוזיציה אינה רק תוצאה של חוסר ארגון או מלחמות פנימיות, אלא בגלל שהן מנסות למכור מוצר ליברלי שפג תוקפו בעיני חלקים נרחבים מהציבור. בעולם חסר יציבות ומלא באיומים קיומיים, הציבור נוהר אל עבר האמונה ואל עבר הביטחון שמעניקה המעטפת היהודית-מסורתית. בזמן שהאופוזיציה עסוקה בחישובים פוליטיים של מי ינאם ובאיזה סדר, היא מפספסת את העובדה שהיא פשוט מדברת בשפה שהעם כבר לא מבין.

בסיכומו של דבר, אם האופוזיציה חפצת חיים – עליה להפסיק לדבר אל עצמה, ולהתחיל להסתכל לעם בעיניים. הקרב על קול הבוחר הישראלי של 2026 לא יוכרע בסיסמאות על "נאורות" או במפגני אגו בפריים-טיים, אלא ביכולת להתחבר לשורשים האמוניים שמחזיקים את החברה בשעותיה הקשות. כל עוד מנהיגי האופוזיציה ימשיכו לבוז למסורת במקום לחבק אותה, הם ימשיכו לנצח בפרלמנטים של בתי הקפה ולקצור מחמאות בפאנלים באולפנים – אך יפסידו ברגע האמת בקלפי.