מדוע שונאים את החרדים? כך עוצבה התודעה הישראלית

הנה זה קורה שוב. מערכת הבחירות בפתח, והתסריט הישן והמוכר נשלף מהמגירה בתזמון מדויק. הפעם זהו נפתלי בנט, שבריאיון לתקשורת בחר להאשים בעקיפין – וכמעט ישירות – את הציבור החרדי במותם של לוחמי צה"ל.

האמירה המזעזעת וחסרת התקדים הזו, שגובלת בעלילת דם, היא דוגמה מייצגת לאופן בו נעשה שימוש פוליטי בשנאת חרדים ככלי קמפיין אולטימטיבי. את השיח המגונה הזה מנסים להלבין בטענה שהחרדים הביאו זאת על עצמם. ההסברים הנפוצים טוענים, בין היתר, שהשנאה לחרדים היא תוצאה של הריבוי הטבעי שלהם ושל החשש מפני שינוי המאזן הדמוגרפי. הם מעלים טענות על "שוויון בנטל", "תקציבים" ו"כפייה דתית", אבל חשוב שנדע את האמת: אלה לא הסיבות האמיתיות לשנאה – אלו רק הנימוקים ה"רציונליים" שנועדו להכשיר אותה בדיעבד, כדי לאפשר לאנשים לשנוא מגזר שלם ועדיין להרגיש נאורים וצודקים.

למעשה, השנאה כלפי חרדים בערה כאן הרבה לפני שהיה לה תירוץ דמוגרפי, כלכלי או צבאי. היא הייתה קיימת בעוצמה גם כשהציבור החרדי היה מיעוט קטן וזניח במדינה הצעירה. כבר אז, לפני עשרות שנים, הם סומנו כאויב התודעתי של הישראליות החדשה. מכאן שהשנאה לחרדים אינה תוצאה של מסקנה לוגית, אלא רגש גולמי שטופח והונדס מלמעלה.

כדי להבין עד כמה עמוקה הייתה תוכנית העבודה האנטי-חרדית, צריך לחזור אחורה בזמן, כמה עשרות שנים לפני הקמת המדינה. מראשית דרכה של התנועה הציונית, האסטרטגיה של ראשיה ופעיליה הייתה לנטרל את השפעת החרדים. ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, מצוטט כמי שאמר כי "בעוד שלושים שנה יהיו חרדים רק במוזיאונים". התחזית של בן גוריון לא הייתה פרשנות בעלמא או תחושת בטן אישית. העובדות ההיסטוריות מלמדות, כי ראשי ההנהגה הציונית פעלו באופן יזום על מנת להדיר את החרדים מהמרחב הציבורי.

תפיסה זו נמשכה עשורים. מחקר של חוקרת הקולנוע, ד"ר מרלין וניג, מגלה כי עד שנת 2000 נכח בסרטים הישראליים דפוס מכוער במיוחד: החרדי מופיע תמיד כאדם חשוך, צבוע, או כדמות גרוטסקית. בסרט "השוטר אזולאי", לדוגמה, מוצגים החרדים באופן סטראוטיפי. בסרטי "קוני למל", הדמות המרכזית היא של חרדי רפה שכל, עילג ונלעג.

הפיכת מגזר שלם לקריקטורה נלעגת במשך עשרות שנים מייצרת דה-הומניזציה. היא מחנכת דורות שלא לראות בחרדי אח, שכן או אדם – אלא יצור זר ומוזר. כך הכשיר הממסד את הלבבות: קודם הופכים את החרדים למצחיקים, לאחר מכן למוזרים, ולבסוף – לאיום קיומי שחייבים לרסן.

ההוכחה המובהקת להצלחת הנדסת התודעה הזו נעוצה ב"מחמאה" שכל חרדי היוצא אל המרחב הישראלי מכיר היטב: "אתה לא כמו כל החרדים. אם כולם היו כמוך, המצב היה גן עדן".

תעצרו לרגע ותחשבו על המשפט הזה. מי הטביע בתודעה הציבורית הרחבה את הידיעה המוחלטת שהחרדי הממוצע הוא יצור כל כך שלילי, עד שצריך להחמיא לו על כך שהוא פשוט אנושי? זהו הניצחון המוחלט של המערכת: היא הצליחה לצרוב דמות של "חרדי דמיוני" כל כך אפל, עד שהמציאות האנושית הפשוטה נתפסת כחריגה מהכלל.

השנאה לחרדים, אם כן, מעולם לא הייתה תולדה של המציאות – היא הייתה הכלי לעצב אותה. היא לא נולדה בלשכות הגיוס או בוועדות הכספים, אלא בחדרי העריכה של הממסד שביקש לעצב את התודעה באמצעות סימון אויב, בעוד הציבור הרחב ממלא את התפקיד שהוכתב לו בתסריט מניפולטיבי.

לצערנו, את הנעשה אין להשיב. עשורים של קמפיין אנטי-חרדי לא יימחקו ביום אחד, והצלקות שהותיר הממסד בנפש הישראלית עמוקות. עם זאת, אם תתעורר המודעות לסיבת השורש של השנאה – זו תהיה התחלה של תיקון. ככל שהחברה הישראלית תשתחרר מהשנאה המהונדסת הזאת, נוכל להתחיל ליצור כאן חברה מתוקנת שאינה זקוקה לאויב פנימי כדי לגבש את זהותה.