״מחכים למשיח! מה קורה איתו באמת? למה הוא לא מגיע?״

יש אנשים המהלכים בינינו בפשטות גמורה, ואחרי לכתם למנוחת עולמים משאירים שובל של אור שאינו דועך לעולם. אנשים שכל הליכותיהם - החיוך המאיר, מילה טובה שנאמרה בדיוק כשהיה צריך, אהבת אדם עיוורת ואמונה חזקה שעומדת בכל מבחן - הופכות למצפן עבור כל מי שהכיר אותם.

כך היה אבא שלי, שלום שמואלי ז״ל. אדם פשוט ויקר, איש של שלום שחי את חייו מתוך מסירות אין-סופית למשפחתו ומתוך חיבור עמוק ועליון לבורא עולם. במלאת שלושים לפטירתו, אני חוזרת אל התחנות שעיצבו את חייו, אל הלב הענק שלו, אל האמונה הבלתי מתפשרת שליוותה אותו עד נשימתו האחרונה ואל המורשת המפוארת שהותיר בלב של כל מי שזכה להיות חלק מעולמו.

האמונה בביאת המשיח

כשהיה אבא בן 9, עלתה משפחתו לארץ ישראל מהעיר יזד שבאיראן היישר למעברת זרנוגה (שלימים הפכה לחלק מהעיר רחובות). החיים כעולים חדשים חסרי כל לא היו קלים, והמצב רק החמיר כשסבי נפטר זמן קצר לאחר עלייתם ארצה.

אבא היה קשור מאוד לאביו, והאובדן היה קשה מנשוא. בתוך הכאב הגדול היה לאבא עוגן אחד שהחזיק אותו: האמונה בתחיית המתים ובביאת המשיח. הוא האמין בכל לבו שיום יבוא וכשהמתים יקומו לתחייה, הוא יזכה לפגוש שוב את אביו האהוב. זו הייתה ציפייה אמיתית, שליוותה אותו לאורך עשרות שנים והעניקה לו כוח להמשיך.

(צילום: סהר רם)

אבא לא שמר את התקווה הזאת רק לעצמו. הוא הצליח להחדיר אותה גם בלב ילדיו ונכדיו, ולנטוע בנו את האמונה בביאת המשיח, שהפרידה אינה סופית, ושעוד נזכה לראות את יקירינו מחדש.

לפני כשמונה שנים הלכה לעולמה גיסתי, לאחר מאבק ממושך במחלה קשה. בנה, דביר, היה אז רק בן חמש. באחד הימים שאלתי אותו מתי הוא יבוא לעשות אצלנו את השבת. הוא השיב לי בפשטות, בטבעיות ובתמימות של ילד: "אחרי שיגיע המשיח, כדי שגם אמא תוכל לבוא איתנו".

כמה אמונה הייתה במשפט הקטן הזה. כמה תקווה וציפייה לביאת המשיח.

כששמעתי אותו, הבנתי עד כמה עמוק הצליח אבא להטמיע בנו את האמונה הזאת, שהפכה לחלק מהשפה המשפחתית והאמונה שלנו.

כשבוע לפני שאבא הלך לעולמו, בבית החולים, מצבו כבר היה קשה מאוד. הוא כמעט ולא דיבר. אנחנו, הילדים, ישבנו והמתנו לשחרורו, ובשלב מסוים שאלנו בינינו: ״נו, למה מחכים?״.

אבא שמע אותנו. ולמרות מצבו, למרות החולשה והקושי לדבר, הוא לא ויתר על ההזדמנות להשמיע את הדבר שהיה כל כך מזוהה איתו וענה מיד: ״מחכים למשיח! מה קורה איתו באמת? למה הוא לא מגיע?״.

אי אפשר לתאר במילים את עוצמת הרגע הזה.

אבא, שכבר התקשה לדבר, מצא את הכוחות להגיב דווקא כך. גם ברגעים שבהם גופו נחלש, האמונה שלו נשארה ערה וחיה. עד ימיו האחרונים הוא ציפה לישועה. עד נשימתו האחרונה, התקווה לגאולה הייתה חלק ממנו.

ואולי זה אחד הדברים הגדולים ביותר שהשאיר לנו: לחיות עם האמונה ולצפות למשיח באמת. לשאת בלב את הידיעה שגם כשאנחנו לא מבינים את דרכי החיים, יש לנו על מי להישען ויש למה לקוות.

״לא אסכן את העולם הבא שלי בגלל קצת דם״

כשהיה אבא בן 83, הוא שמע באחד מערוצי הקודש רב שדיבר על היהודים שעלו מהעיר יזד, ושאצל חלקם, בעקבות טעות במסורת שעברה בעל פה מדור לדור, ברית המילה נעשתה שלא כהלכה ויש צורך לעבור תיקון הברית.

הדבר לא נתן לו מנוח והוא פנה לרבנים כדי שיבדקו אותו, והם אישרו שאכן יש צורך בתיקון הברית.

אנחנו, בני המשפחה, חששנו מאוד. אבא כבר היה בן 83, ואנו שחששנו ודאגנו לבריאותו, ניסינו להניא אותו מהרעיון. אבל אבא היה נחוש. הוא אמר לנו משפט שלא נשכח לעולם: ״אם אברהם אבינו עבר ברית בגיל 99, אין שום סיבה שאני לא אעשה את זה בגיל 83. אני לא אסכן את העולם הבא שלי בגלל פחד מקצת דם".

כך דיבר אבא. בפשטות, באמונה ובנחישות שהיו כל כך אופייניות לו.

כשצריך היה לקיים את רצון ה׳ - הוא לא חיפש תירוצים ולא נתן לפחד להכריע. הוא היה מוכן להתמודד עם החשש ועם הקושי, משום שהעולם הבא שלו היה חשוב לו יותר מכל אי נוחות גופנית.

אבא עם הסנדק, רמי עבודי (תלמידו הקרוב של רבי חיים הכהן זצ"ל, "החלבן") בזמן תיקון הברית

על כסא אליהו הנביא

תיקון הברית, שנעשה על ידי מתנדבי עמותת ברית יוסף יצחק, עבר בהצלחה. ואבא היה מאושר. מאושר שהגשים את רצון בוראו, בכל גיל ובכל מצב. הקשר שלו עם הקדוש ברוך הוא היה מחויבות עמוקה שנבעה מתוך אהבה ויראת שמיים.

איש של בית כנסת, תורה ותפילה

אבא היה משכים ומעריב לבתי כנסיות ולבתי מדרש. הוא קבע עיתים לתורה, התפלל והקפיד לשמור על קשר יומיומי עם עולם הקדושה.

בית הכנסת ושיעורי התורה היו חלק מסדר היום שלו, חלק מזהותו וחלק מהחיים שבנה לעצמו לאורך השנים. התפילה לא הייתה עבורו רק חובה או הרגל, אלא צורך עמוק של הנשמה, קשר חי ומתמיד עם הקדוש ברוך הוא.

עד כמה עמוק היה הקשר הזה, אפשר היה לראות דווקא בתקופות שבהן נמנע ממנו להגיע לבית הכנסת.

בתקופת הקורונה, בימי הסגרים שבהם נאסרה ההתקהלות ובתי הכנסת נסגרו, היה לאבא קשה מאוד להיפרד משגרת התפילה שכל כך אהב. אבא לא היה מוכן לוותר על התפילה בציבור. אם אי אפשר להגיע לבית הכנסת, הוא כבר ימצא דרך אחרת.

וכך, בחורשה הסמוכה לבית הוריי, הפך אבא את השטח הפתוח לבית כנסת מאולתר. הוא היה מגיע לשם ומתפלל, וככל שחלפו הימים הצטרפו אליו עוד ועוד שכנים, שביקשו גם הם להתפלל יחד. כולם עמדו במרחקים שנקבעו בהתאם להנחיות, וכך, בהובלתו של אבא, התקבץ מניין לתפילה.

אהבת התפילה של אבא לא התבטאה רק בדאגה לתפילותיו שלו. היה בו גם חסד מיוחד כלפי אנשים שכבר לא היה מי שידאג להם. אבא לקח על עצמו לומר קדיש לעילוי נשמתם של אנשים עריריים שלא היה מי שיאמר עליהם קדיש לאחר פטירתם. הוא לא היה מוכן שאנשים יישארו ללא מי שיזכיר את נשמתם בתפילה. בכל אחד מהסידורים שלו הייתה רשימת שמות ולצידם תאריכים של אזכרות. אבא הקפיד לרשום ולשמור את השמות והתאריכים, כדי שלא ישכח לציין את ימי הזיכרון שלהם.

רשימת הנפטרים בסידור. דאג להגיד קדיש על ניצולי שואה ערירים

את גודל אהבתו לתפילה הבנו באמת דווקא בחודש האחרון לחייו.

מראש השנה הוא התקשה מאוד לעמוד על רגליו וללכת, נאלץ להישאר בבית ולא יכול היה להגיע לבית הכנסת ולשיעורי התורה שכל כך אהב. עבור אבא, זו הייתה פרידה כואבת משגרת חייו הרוחנית. הוא התקשה במיוחד עם כך שלא יכול היה להגיע לאמירת הסליחות. במשך עשרות שנים הקפיד אבא ללכת לסליחות יחד עם אמא. זו הייתה מסורת יקרה להם, חלק מהקשר שלהם עם הקדוש ברוך הוא וחלק מהחיים המשותפים שבנו.

והנה, כשהגיע שוב הזמן הזה בשנה, הגוף כבר לא אפשר לו לעשות את מה שלבו כל כך רצה.

ניסינו להקל עליו ככל שיכולנו. מדי יום היינו משמיעים לו את הסליחות ששודרו בערוץ הידברות. אבא, שזכר את התפילות בעל פה, היה מצטרף לתפילות ולפיוטים, ובין תפילה לתפילה היה ממרר בבכי.

המראה הזה נחרט בלבנו.

אלו היו התפילות שחי אותן, מילים שהיו קשורות בנימי נפשו, תפילות שהשתוקק לומר בבית הכנסת. הגוף כבר לא יכול היה לשאת אותו אל המקום שאליו רצה להגיע, אבל הלב שלו היה שם. הנשמה שלו הייתה שם. אבא לימד אותנו שתפילה אינה תלויה במקום, ושאמונה אמיתית מוצאת את דרכה גם כשהמציאות מציבה בפנינו מכשולים. הוא לימד אותנו להתמיד, לא לוותר, לזכור את האחר ולעשות טוב גם כשאיש אינו רואה.

״מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד״

לצד האמונה העמוקה, אבא היה איש של שמחה.

היה בו משהו מיוחד, חיוך מנחם שהיה שייך רק לו, שמחת חיים שהורגשה בכל מפגש, יכולת לשיר שירים משמחים ולהאיר את פניו של מי שנמצא מולו. הוא היה מקדים שלום לכל אדם ולא משנה מי עמד מולו, תמיד ידע לדבר עם כל אחד ואחת בגובה העיניים, במאור פנים, לחזק במילה טובה, במחמאה. אהבת האדם שלו הייתה טבעית, פשוטה ונקייה.

אבא גם ידע להתרחק ממריבות. הוא אהב שלום, רדף שלום ולא היה מוכן לשמוע לשון הרע. הוא הבין, בדרכו הפשוטה והעמוקה, שחיים טובים נמדדים בכמה טוב הצלחת להוסיף בעולם.

רק לשמוח יש

את השמחה שלו הוא נהג לבטא במשפטים שחזר עליהם שוב ושוב: ״מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", "רק לשמוח יש". זו הייתה דרך החיים שלו, והוא דאג להשריש בנו את השמחה הזו. גם ברגעים קשים, גם בתקופות מאתגרות, תמיד בחר לראות את האור.

בסוכה עם אמא לפני שנה

אולי זו הסיבה שכל כך אהב את חג הסוכות – החג שהשמחה היא אחת ממצוותיה, חג של משפחה, אמונה והכרת הטוב. אפילו הקב״ה חיכה שיסתיים החג, ורק אחר כך אסף אותו אליו, בכ"ז בתשרי.

כ״ז - אותיות ז״ך.

אבא עזב את העולם כשהוא זך וטהור, לאחר חיים של אמונה, תפילה, חסד ואהבת אדם. הוא השאיר לנו מורשת של טוב, של שמחה ושל ציפייה לישועה, ובעיקר דוגמה אישית לאופן שבו אפשר לחיות חיים של משמעות.

אנחנו נפרדים ממך, אבא אהוב, אבל הדרך שלך ממשיכה לחיות בתוכנו. בכל תפילה, בכל מעשה חסד, בכל חיוך שנעניק לאדם אחר ובכל פעם שנבחר בשלום במקום במחלוקת.

יהי רצון שכל מעשיך הטובים יעמדו לזכותך, שכל התפילות שהתפללת וכל הנשמות שזכרת יהיו מליצי יושר בעדך, ושתהא נשמתך צרורה בצרור החיים.

תהא נשמתך צרורה בצרור החיים. אמן.

לעילוי נשמת שלום שמואלי בן שרה ז״ל, במלאת שלושים לפטירתו.