כל עוד החלום מחכה בצד, שפוף ומאובק, אני יכולה לדמיין אותו מושלם

כבר 13 שנה אני עובדת ככתבת בהידברות. ראיינתי עשרות אנשים שעשו מהפך בחייהם, ואני יודעת לכתוב על אנשים שעשו את הצעד הראשון. אני יודעת לשאול אותם מאיפה הם לקחו את האומץ, מה היה הטריגר, איך הם התמודדו עם ספקות ופחדים, ומה החזיק אותם כשאף אחד לא האמין בהם. אבל כשאני סוגרת את הסיפור שלהם, ופותחת את הסיפור שלי - עכשיו זו אני שצריכה לענות, וזה מפחיד. 

רבים מכם מכירים אותי מהטורים שכתבתי על שידוכים, עוד בתקופה שהייתי רווקה. אחרי כל טור כזה, לשמחתי, קיבלתי 'מבול' של תגובות מפרגנות, ולא רק מאנשים שמחפשים זוגיות, אלא גם מנשים נשואות שמצאו את עצמן במילים שכתבתי. אבל מה שהעולם מכיר, ואולי בעצם גם אני, זה רק את החלק הזה. את החלק הכותב שבי. אבל יש גם חלק אחר - חלק שלא רק כותב מילים, אלא שר אותן (ואני אומרת שר כי לא נעים לי מעל במה זו להודות שהוא יותר צורח, הקול הזה שבתוכי, שמבקש כבר שנים לצאת על במה או בלעדיה).

עשרות שירים מולחנים מחכים לי במגירה שאחלוק אותם עם העולם, שירים שאני רוצה לשיר ורצון שלא יכול עוד להסתיר את החלק הזה שבי - אבל, יש כאן אבל. כי הפחד, זה שאני מכירה כל כך מקרוב, פשוט לא נותן לי להמשיך הלאה. כן, הוא היה שם תמיד להגיד לי כמה שזה לא נכון, כמה שאני לא טובה, כמה שלא יאהבו, כמה שזה מיותר - אבל הרצון, יש לו רצון משלו, והוא לא עוזב אותי, בחיי. 

כל עוד החלום מחכה בצד, שפוף ומאובק, אני יכולה לדמיין אותו מושלם

איך זה שדווקא שם, מול הדבר שאני הכי רוצה בעולם, אני נעשית כל כך זהירה? שוב בודקת, ושוב כותבת ומוחקת, ושוב מתקשרת אבל מיד מבטלת, ושוב מחכה לרגע - שבו ארגיש מוכנה. 

האם יש רגע כזה באמת?

איך אפשר להיות מוכנה כשלפחד הזה יש טיעונים מאוד הגיוניים וסבירים: "תהיי מציאותית, זה לא הגיל להתחיל פרויקטים כאלה", "תחשבי על הפרנסה שלך". לפעמים הוא צודק, אני לא אומרת שלא. יש אחריות, יש בית ויש גם גבול לכוחות וליכולת 'להתפזר' לכל עבר. 

לפני כל דבר חדש שנדרשתי להשיג או להבין בחיי, פחדתי. אני פוחדת בערך מהכול (שהוא גם הקול), אבל לצד הפחד שזה לא יקרה, שלא יאהבו, יש פחד אחר שקצת מביך אותי להודות בו: מה יקרה אם דווקא יאהבו? מה יקרה אם ירצו עוד, אם פתאום יתקשרו להזמין אותי לערבי נשים, אם פתאום אצטרך באמת להיות שם?

כל עוד החלום מחכה בצד, שפוף ומאובק, אני יכולה לדמיין אותו מושלם. אבל כשהוא מתחיל לקרות, הוא הרי דורש ממני עבודה, הוא בוחן את הגבולות שלי, הוא מבקש ממני החלטות, ומכל לכל - לקול - הוא מבקש ממני להתחיל. ולהתחיל (שלא לדבר על לסיים) זה מה שהכי קשה לי בחיים. 

אני מפחדת מהתחלות, גם אם הן מחדשות, גם אם הן משמחות, גם אם הן מתוקות להפליא והולכות להשאיר לי את הטעם הכי טוב בפה - אותי זה מפחיד, והנה אמרתי את זה. איך מתחילים לדבר, כשרוצים לשתוק? איך מתחילים לצאת, כשרוצים להתחפר באיזה בור ולהמשיך לישון את החיים מבלי שאף אחד יכיר אותי? איך מתחילים לחיות את הדמיון, ולא לדמיין את החיים?

תמיד תימצא האוזן הזו שתשמע איזו חריקה, שתזהה איזה זיוף

אז כן, אני מודה שיש בי חלק שמעדיף להישאר מוכשרת בדמיון, במקום להסתכן בלהיות לא מדויקת במציאות. אז נכון שיש לי שיר שמדבר על זה שמותר לי להשמיע צליל לא מושלם בעולם. מותר לי - כי הוא שלי. הבורא נתן לי אותו במתנה, כדי שאשמיע אותו, ו'זה לא מושלם, זה רק שלי, ואני רק בנאדם'. 

איך אני אמורה לגרום לצליל הקטן הזה (שנקרא בשיר המקורי צליל נוסע) להיות מדויק? הרי תמיד תימצא האוזן הזו שתשמע איזו חריקה, שתזהה איזה זיוף. וכמעט בלי מאמץ אני שומעת בתוכי את הצורך להסביר, להצדיק, להוכיח שלא שמתי לב, שבאמת רציתי שזה יהיה מושלם. 

אז כן, יכול להיות שגם אחרי הצעד הראשון שאעשה - עדיין אפחד. אולי אפילו יותר, כי כבר יהיה לי משהו ממשי להפסיד. ובכל זאת, אני רוצה להכיר את עצמי גם שם: עושה, לומדת, מוחקת וכותבת מחדש, מכיילת את מכונת הלב שוב ושוב ושוב, כדי להתדייק במסע שלי עם כמה שיותר צלילים שאני חייבת, לא רוצה אלא חייבת, להשמיע כאן בעולם. 

כי זו המשימה שלי, שלכם, של כולנו בעצם - להשמיע לעולם את מה שיש לנו, את כל הכישורים והמתנות שאיתם נולדנו, ואם לא עכשיו - אימתי?

מתי נרגיש מוכנים?

מתי תהיה שעת הכושר?

הרי תמיד יהיו אוזניים שיגידו לא... 

האם מהן נירתע? האם מהן נסוג אחור ולא נרצה עוד לעשות דבר? האם בגללן נוותר על כל מה שאנחנו יכולים עוד לעשות היום? מה יהיה מחר - אף אחד לא יודע. אם השיר יצליח או ייהדף אל חומת השירים הבצורים, הנעולים, הלא ראויים לצאת לאור - גם המלחין הגדול ביותר לא יודע. 

אולי כך מתחילים לפרוץ: כשנותנים גם לפחד לבוא לחזרה של פיתוח הקול, כשמכינים לו קפה עם שניים סוכר ויושבים איתו על שיחה רצינית תוך כדי עשייה, לא במקומה. 

"מה שאנחנו הכי מפחדים לעשות הוא בדרך כלל מה שאנחנו הכי צריכים לעשות" 

ואם גם אתם מחכים כבר שנים לפרוץ ועדיין מפחדים, הנה כמה כלים של אנשים שהיו שם ועברו את הדרך. בואו נדבר עליהם, כדי שבעזרתם נעשה את הצעד הראשון, גם אם הוא לא מושלם:

1. הפסיכולוגית והסופרת סוזן דייוויד: לפעול גם כשמפחדים

דייוויד אומרת ש״אומץ אינו היעדר פחד. אומץ הוא פחד שצועד״. לדבריה, אפשר להכיר בפחד ולנוע לעבר מה שחשוב לנו, בלי להמתין להיעלמותו. אם אני רוצה להצליח לבטא את הצלילים שלי, למשל, אני לא צריכה לחכות שהפחד יעבור כדי לצאת לדרך, כי הוא כבר שנים איתי והוא כבר מדקלם בעצמו כל שיר שבמגירה שלי. גם אם היד רועדת כשאני פותחת אותה ואוספת את השירים, וגם אם הקול שלי בוכה כשאני מתחילה לשיר - אני חייבת לעשות את זה. גם אם בסופו של דבר, אשיר רק במקלחת את השירים שהוקלטו באולפן. 

מה עושים בפועל? משלימים שני משפטים: ״אני מפחדת ש...״ ו״ובכל זאת, היום אעשה...״. למשל: ״אני מפחדת שלא יאהבו את השיר, ובכל זאת אשלח אותו לאדם אחד שאני סומכת על דעתו״.

2. מחבר רב המכר ג׳יימס קליר: לתת לחלום מקום קבוע ביומן

בספרו ״הרגלים אטומיים״, ג׳יימס קליר מדבר על הכוח של פעולות קטנות שחוזרות על עצמן. בהקשר שלי, זה אומר שהחלום לשיר, לעמוד על במה ולתת למילים שלי קול - צריך לקבל מקום בתוך היום שלי. לפתוח את המחברת לעשר דקות, לתרגל שיר אחד, להקליט קטע גם כשאני עוד לא מרוצה ממנו. בתוך העבודה, האימהוּת וכל מה שמבקש ממני תשומת לב, קל לדחות את החלום לזמן שבו אהיה פנויה יותר. אבל אולי ההגשמה שלי מתחילה דווקא כשאני קובעת איתה פגישה קטנה וקבועה מדי יום. 

״אינכם מתרוממים לרמת המטרות שלכם. אתם נופלים לרמת המערכות שלכם״, אומר קליר. הרעיון שעומד מאחורי המילים שלו הוא שהמטרה זקוקה לשגרת עבודה קבועה ואינטנסיבית, בלי לעצור, גם כשאתם פחות נלהבים. 

מה עושים בפועל? קובעים פעמיים בשבוע עשרים דקות לכתיבה, לתרגול או לחזרה. השאלה המנחה צריכה להיות: 'האם עבדתי על זה היום, ואיך? אל תמדדו את העבודה שלכם בתוצאות, כי איכות התוצאות היא דבר שאפשר להמשיך ולשפר בהמשך. 

3. טים פריס: לבדוק ממה בדיוק מפחדים

הסופר והיזם טים פריס כותב: ״מה שאנחנו הכי מפחדים לעשות הוא בדרך כלל מה שאנחנו הכי צריכים לעשות״. בתרגיל ״הגדרת פחדים״ הוא מציע לבחון מה עלול להשתבש, כיצד אפשר למנוע נזק או לתקן אותו, ומה מחיר ההימנעות מהעשייה, בדרך לחלום שרוצים להגשים (אגב, שימו לב לדיוק שכאן: להגשים הכוונה להפוך למגושם, לארצי, למשהו שניתן להרגיש אותו בכלים של העולם הזה ולא בכלי הדמיון).

מה עושים בפועל? מחלקים דף לשלוש עמודות, ובכל עמודה כותבים: ״מה עלול לקרות אם אוותר על החלום?״, ״איך אצמצם את הסיכון?״ ו״מה אעשה אם זה יקרה?״. אחר כך מוסיפים שאלה: ״מה עלול להיות המחיר אם אמשיך לדחות את הגשמת החלום, בחצי השנה הקרובה?״. 

כך, לדברי פריס, אפשר לקבל החלטה על צעד מסוים, במקום להישאר מול פחד גדול ומעורפל ששוב, בפעם המי יודע כמה, ינצח אותנו.

ולפני שאשכח - הנה השיר שכתבתי לפני עשור:

צְלִיל נוֹסֵעַ

מילים (ולחן): שירה דאבוש

זֶה לֹא מֻשְׁלָם, זֶה רַק שֶׁלִּי,
וַאֲנִי רַק בֶּן אָדָם.
בְּלֵב נִדְהָם, עִם כָּל כֻּלִּי,
מִסְתּוֹבֵב כָּאן בָּעוֹלָם.
זֶה לֹא מֻשְׁלָם, אֲנִי יוֹדֵעַ,
זֶה רַק מִשְׁפָּט, אוּלַי מִלָּה.
צְלִיל קָטָן, כִּמְעַט נוֹגֵעַ,
בְּזֶמֶר וּתְפִלָּה.

זֶה לֹא מֻשְׁלָם, זֶה רַק שֶׁלִּי,
וַאֲנִי רַק בֶּן אָדָם.
הַלֵּב דַּרְדַּר, עִם כָּל כֻּלִּי,
דּוֹקֵר־נִדְקָר לוֹ בָּעוֹלָם.
זֶה לֹא מֻשְׁלָם, אֲנִי יוֹדֵעַ,
זֶה רַק מִשְׁפָּט, אוּלַי מִלָּה.
צְלִיל קָטָן, כִּמְעַט יוֹדֵעַ,
מַשֶּׁהוּ עַל הַנְּשָׁמָה.