התרגלנו בחיים שהכל קשה, אבל אפשר גם להפך. אפשר שֶׁ-קַל

זה עושה לי נחת כשבאים בי ביטויים מתוך חיי המשפחה, הזוגיות והאמונה, ביטויים שאני משתפת אתכם בהם כאן בעלון, ואתם מחזירים לי כשאתם רואים אותי במכולת, בדרכים, וצועקים לי, "השתמשתי בביטוי והוא מעולה". למשל:

"תבוא לאכול" – כשהבעל מתחיל להסתובב סביבך במטבח ושואל מלא שאלות על איך מכינים את התבשיל הזה שאת עמלה עליו עכשיו, ממה הוא עשוי ואיך את יודעת מתי זה מוכן. ואת מבינה בעומק של עצמך שהוא לא באמת שואל כי הוא עומד בעוד שעה להכין כזה תבשיל בעצמו, את מבינה שהוא שואל כי הוא או רעב, או מתחנף. ואז באהבה ובחיוך את אומרת לו: "תבוא לאכול". שזה בעצם להגיד, בהכי חיובי שיש, "תן לי לטרוח עבורך. עוד מעט אקרא לכולכם, תברכו, תלעסו, תהנו, אני כאן למענכם, זה הכל בשבילכם. עזוב את השאלות, בוא לאכול".

"באה בסלקל" – ביטוי המתייחס לחופשים או לאירועים המשפחתיים האלה, שאת כבר סומכת על הילדים ועל הבעל, שהם יארגנו. גם כי כבר אין לך כוח לדאוג שכל פרט יישב במקום, גם כי את כבר רוצה להנות מה -to be הבוגר שבך, גם כי מזמן כבר הרפית מכל רשימות ה- to do המחייבות האלה, חסרת פרפקציוניזם שכמותך. כיף לך עם כולם, את לא צריכה לטרוח, זורמת, מתרכזת בחשוב באמת, ראש קטן שהוא הכי גדול של קצירת פירות מהנים מהאחרים.

היום נעבוד על מושג חדש שבא בי תוך כדי צילומים בתוך בניין הידברות, צילומים לאחד מפרקי התוכנית שלי, "פתוח". היה זה פרק שעסק בנושא אנושי לא פשוט. מוריה חקק המוכשרת, צלמת, בימאית, עורכת ואני הסתודדנו בשקט לפני שנפתחו המצלמות ותרועות הפסטיבלים, איך לעשות ומה לשאול כדי שהמרואיינת תוציא מתוכה את המקסימום שאנחנו צריכות למען הצלחת הפרק ואיכותו.

ההקלטה החלה, המצלמות רצו. הריאיון יצא מושלם. ככה סתם. בלי להתאמץ כלל. המרואיינת נתנה הכל בטייק הראשון. מוריה הסתכלה עלי, ואני עליה, במבטים האלה שרק שתינו מבינות, התקרבתי אל מוריה אל מאחורי העמדה שלה במצלמה ובשקט יצא לי הביטוי: "אפשר שֶׁ-קַל".

עכשיו פירוש: התרגלנו בחיים שהכל קשה. אני מסתכלת לפעמים על כמה שיטות וכמה דרכי פתרונות וכמה טיפולים וכמה אדרנלין ממכר שמפעפע בנו בדרך אל השאלה, "מתי, מתי כבר יהיה טוב?", הרבה דאגות, וציפיות, אבל אנחנו שוכחים שבעולמו של ה' כבר יש לנו הרבה יש.

הסתכלתי על הברכה הפשוטה הזאת, "ואכלת ושבעת וברכת". שני שליש ממנה, שזה הרוב, זה לשים לב כמה טוב. מרוב מאמץ ועיסוק במה שיהיה, אנחנו שוכחים להיות נוכחים וליהנות מהצלחות. משבתות של הנפש, שאליהן בכלל רצינו להגיע. קצת כמו חלום, קריירה או עבודה או אפילו תפילות לתינוק, שכשהוא כבר מגיע, שוכחים פשוט לחבק אותו ולהיות.

זהו, מאותו יום אני רואה כל כך הרבה דברים שאנשים מסבכים, ואת מסתכלת ואומרת בקול רם, "אפשר שֶׁ-קַל", ה' נותן לנו כל הזמן, הוא רק מבקש, לטובתנו, שנשים לב ל"קלים" האלו.

את מבשלת לשבת, אפשר ש-קל, והנה זה מוכן. את מסבירה משהו לילד, והוא בצ'יק מבין, וואלה? אפשר שֶׁ-קַל. בעלך מבקש משהו, ואת אומרת בטח, קל. לא חייבים שהכל יהיה קשה. אפשר שֶׁ-קַל.