די לאשליות: אל תתנו לסיפורי הילדות לעבוד עליכם שוב

ספרי הקריאה של ילדותנו הזינו אותנו באשליה מתוקה. ברבים מהם הופיעו מבקשי רעתנו בווריאציות שונות, חורשים מזימות ורוקמים תוכניות מרושעות. כמעט כולם נבנו על תסריט קבוע: הרשעים כמעט מצליחים לבצע את זממם, ואז, ממש ברגע האחרון, מגיעה ישועה מופלאה – המזימה מסוכלת בדרך נס, הגיבורים ניצולים, ואת הגזירה הרעה מחליפה חגיגת ניצחון על אויבינו. נדמה היה שקיים הסכם בלתי כתוב בין הסופרים, שלפיו כל סיפור חייב להסתיים ב"הפי אנד" – אחרת אין לו מקום על מדף ספרי הילדים.

התרגלנו לחשוב שזהו טבעו של עולם: הרעים ייכשלו, ואנחנו תמיד ננצח. דווקא משום כך, התדהמה מאירועי השביעי באוקטובר הייתה כפולה ומכופלת. המוח היה מורגל כל כך לתפיסה שדבר כזה פשוט "לא יכול לקרות", עד שההתמודדות עם המציאות האכזרית נראתה כמעט בלתי אפשרית. ההרגשה הייתה שאחד היסודות האיתנים שעליהם נבנו חיינו קרס, ואיתו התערער כל המבנה הנפשי שלנו.

מהאירוע הנורא הזה לא נחזור עוד להיות מה שהיינו. נכפתה עלינו ההבנה הברורה, כי עד בוא הגאולה השלמה נצטרך לעמוד דרוכים מול הקמים עלינו, שאינם חדלים לרגע מלתכנן את הפגיעה הבאה. הבנו שהגלות לא הסתיימה, והמנוחה והשלווה עדיין אינן נחלתנו – עד ביאת גואל צדק.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, אך עדיין כמשל כואב, גם המציאות שבה אנו חיים במדינת ישראל בשנים האחרונות שונה לחלוטין מכל מה שהכרנו. בעבר ידע כל אזרח שהכרעת הבוחר היא שקובעת איזה שלטון יקום כאן, ושאם תקום ממשלה אמונית, ימנית ושמרנית – נראה אותה מיישמת את מדיניותה. אלו היו כללי המשחק הדמוקרטיים, וסברנו שכך זה ימשיך.

אלא שגם היסוד הזה התערער. הממשלה הנוכחית מצאה את עצמה, פעם אחר פעם, מנוטרלת מיכולתה לפעול. בית המשפט העליון נטל לעצמו סמכויות מוחלטות שאין להן זכר בספר החוקים, עד כדי פסיקה שביכולתו לבטל אפילו חוקי יסוד, ובכך הפך לרשות עליונה המעמידה את ערכיה מעל הכרעת הבוחר.

במקביל, הייעוץ המשפטי לממשלה הפך מגורם מייעץ לחסם ביצועי, שפועל כאופוזיציה מבפנים: הוא סיכל מינויי בכירים, בלם רפורמות, ואף סירב לייצג את עמדת הממשלה בבית המשפט. כבילת הידיים הזו פגעה ישירות בתחומי הליבה. בכל מקום שבו ניסתה הממשלה לממש מדיניות ימין מובהקת, היא נתקלה בחומה בצורה של צווי מניעה, נימוקי "סבירות" ואכיפה בררנית המפלה לרעה את המחנה הלאומי. כך סוכלו ונגנזו רפורמות ותיקונים נחוצים, אל מול אלימות ברחובות שזכתה לגיבוי מערכתי.

בנוסף, עשרות אלפי אזרחים ישרים ושומרי חוק מצאו את עצמם בבת אחת חרדים למעמדם ולעתידם, חוששים לצאת לרחוב מפחד שיעצרו אותם; משפחות נאנקות תחת גזירות כלכליות קשות; ולימוד התורה, שהיה תמיד כתר לראשה של האומה והמכנה המשותף העמוק ביותר שלנו, הפך למטרד, למושא לשטנה ולכינויי גנאי. מי האמין שאי פעם נגיע למצב כזה?

והנה זה קרה, וזו הייתה רק מנת הפתיחה. לפי מה שמבטיחים לנו, בממשלה הבאה המצב עלול להיות חמור הרבה יותר. וכפי שראינו, הם לא רק מבטיחים – הם גם יודעים לבצע.

בעוד שמול אויבינו מבחוץ מרחב התמרון שלנו מצטמצם להיערכות והתגוננות, הרי שבזירה הפנימית "הרשות נתונה": היכולת להשפיע על המציאות נמצאת בידינו.

הבחירות שבפתח קריטיות לעתידנו כעם יהודי בארצו. כללי המשחק נרמסו ברגל גסה, ורק מאבק עיקש ומתמשך יעצור את מי שמבקשים לעקור מהשורש את זהותה היהודית של המדינה, לסתום פיות, לחלל את השבת ולפגוע בעולמה של תורה.

מה שמתסכל ומכאיב הוא הפער בין גודל הסכנה לגודל האדישות. המחנה שלנו היה צריך להיות כעת אחוז תזזית: לזעוק, לסעור, לבעור. במקום זאת שוררים אצלנו שקט ורוגע מתמיהים, כמו נוסעי הטיטניק שהמשיכו להאזין למוזיקה קלאסית דקות לפני שהאונייה שקעה למצולות.

אני לא כותב את הדברים לצורך ההפחדה בלבד, אלא כדי להתריע: האונייה עומדת לטבוע. אל תתנו לסיפורי הילדות ולאשליות לעבוד עליכם שוב. הניצחון בבחירות לא יגיע מעצמו, ואף אחד לא יעשה את העבודה במקומנו. כל אחד מאיתנו צריך לתרום את חלקו: לדבר, להשפיע על הסביבה – ולהגיע לקלפי ביום הבוחר.